באמונות שלי

באמונתי

עבר בקושי יום מאז הפעם האחרונה שציירתי. והנה בכל פעם שאני קצת מפחדת או מאבדת ביטחון, אני מרימה את השרוול ומלטפת את הקוים האדומים שמעטרים את יד שמאל. אות הניצחון שלי.

למרות שאני כבר רואה אותם נעלמים, לאט לאט, כמו צעדים בבוץ של ים. וגם הלטיפה כבר לא צורבת, כמו השמש השקרנית בימות החורף המהתל..לא, אני לא כועסת. גם לא מתכוננת לציור נוסף. אלא רק לא מעכלת את חוסר השפיות שפוקד את נפשי לאחרונה. לא מצליחה לתפוס איך מה שנראה לי בעבר כטירוף מוחלט ומעשה אסור בתכלית, המקוטרג תחת "מחלות", איך מעשה כזה הופך מציאות ניתנת להבנה. איך לא מפחיד יותר לאחוז סכין או לגרום לעצמך סבל.

מתי איבדתי את הערך לדם שלי? מתי הפכתי סבל למזור וצער למרפא? מתי הספקתי להטביע את הרצון לעוף..

אני נכעסת כשמבקשים ממני לשוב. כשמבקשים מ'שירה' לחזור. זאת טעות איומה, כל כך איומה שהיא מוסיפה עוד קו לציור בלי לערב אפילו מספריים. שירה כאן. קצת שונה, אבל שירה. ואין טעם לומר שיש אהבה אם בעצם מתגעגעים ל'שירה' של פעם. איזו מן אהבה זו..אהבה למי שכבר איננה. לאיזו דמות יפה ומחוייכת, כזו שמחבקים כל בוקר ומנשקים כל ערב. והנה היא, עודנה, אך היא חולה עכשיו. חולה מאוד. וכשחולים זה לוקח את הצבע, לוקח את היופי והחיוך. אז קצת קשה לחבק אותה כל בוקר, וקצת מכאיב לנשק אותה כל ערב. אבל משתדלים מאוד, כדי שהיא לא תרגיש שונה. ומצד שני, לא יותר מדיי, שלא תרגיש שמרחמים עליה. אבל היא מבחינה במבטים שמסגירים הכל. את הסקרנות הנוטפת, את הרצון לראות כדי להאמין. להביט לרגע ממושך או מקוצר בציור ההוא שהיא אומרת שציירה. ועם כל אלו יש גם פחד, אולי בכלל עדיף לא להאמין לה..

אז אני יוצאת מכאן לשלושה ימים. יותר נכון לשני לילות. יוצאת מכאן עם תיק גדול וציור על היד.

זו רק הקדמה לעוד הקדמות רבות שיבואו לפני הדבר האמיתי- בשנה הבאה.

לשלושה ימים, או שני לילות, אני מתרחקת מהן מרחק של שעות. והבטן כבר כואבת כל כך חזק..ממתי אני מפחדת להשאר לבד?!

אבל יהיה בסדר. כי אני תמיד בסדר בסוף.

יש לי אות ניצחון על היד ואהבה שותתת בלב. אחיות רחוקות מהעין, ו48 שעות לחשב.

ואם כבר בנצחונות עסקינן..

כישלונות / שירה

הם אומרים לי

ילדה,

אל תרוצי

אל תרקדי בסיעור נשימות

את יודעת, שסוף פירואט

הוא נפילה ברגליים כושלות

ואני מנסה

במלוא מובן ניסיון

להיות ילדה מחונכת

להקשיב לגדולים

לא לבוא לסלון

כשהם בוכים על שתיקה מלוכלכת

[10/1/07]

13:25

סוף שבוע נעים, מלא געגועים גלויים וחסר כשלונות.