באמונות שלי

באמונות שלי

אני יושבת לכתוב, פתאום לא מתוך צער. מפשיטה מעליי, תלאות של יום מחוייך.

היית מאמין שאצליח, יום שלם בלעדיך? יום שלם בלי לאחוז בידך ולו לרגע??

אני מודה, אני תוהה לא פעם בחסרונך. אולי אפילו לא מאמינה איך נטשת אותי כך, וכבר רואה את הפעם הבאה שתשוב. אני יודעת שעברת על סף דלתי יותר מפעם בימים האחרונים. אני גם יודעת שדחיתי אותך, באיזה תירוץ לא משכנע שאני "בדיוק צריכה לצאת"..

אבל צער שלי, עצב מכאיב מתעטף שלי, אהבה נדושה נטושה שלי, לא שכחתי ולא אשכח. לא נגמלים מסם כמוך בִין לילה, וגם לא בִין שלושה. וכמו בכל תקופת גמילה, יש ימים של קריז מטורף..של הזיות ודמיונות מעוררים סלידה ושטפי דם.

אבל אל תפחד. כי אפילו אני כבר לא מפחדת.

מעניין מה הוא היה אומר על זה, האיש השני שאהב אותי..

הן ראו אותו היום. את הציור הארור שלי. זה שהייתי מתה להשיל, כן להשיל, מעליי ביום יפה שכזה. ובין כל העיניים, שתרו וביקשו אחר הציור, היה זוג עיניים אמיץ במיוחד.

היא משכה אותי אליה, הפשיטה את השרוול במהירות והחדירה מבט. "זאת אני," היא אמרה לי, "אני שכתבתי שאני לא מסוגלת להודות באהבה אליך."

השבתי לה, שכך תארתי. שזה בסדר, שאני מבינה. ופתאום זה הזדחל..החל לעלות מעמקי הבטן המכוסה שלה, על אף שראיתי הכל כמו שקופה היתה. עוד לפני שדיברה שוב, יכלתי לחוש בכעס שאגרה אצלה וחיכתה לשפוך עלי.

אז זה נשפך.

יותר דאגה ועצב עמוק, מאשר כעס. היא הגירה דמעה, אולי אפילו שתיים. ואני חיבקתי והבטחתי שאני לא אעשה את זה שוב.

היא חיבקה אותי חזק. כמו שמחבקים כשמגלים משהו מאוד מכאיב על מישהו שאוהבים. אז נשבעתי לה שוב, אמרתי שעכשיו דוקא טוב לי, ונפרדתי ממנה בבקשה עמוקה, שלא תבכה. רק שלא תבכה...

כשעזבתי אותה, מועקה עדינה ויפה חנקה לי את הלב. הצטערתי על הצער העמוק, שחדר לי את התודעה..הצער של גרימת הצער. אז נידפתי אותו מעליי, בצהלות שיגעון וטירוף. החלטתי ביני לביני, שאם משהו יעצור אותי מחריכות מאין אלו, זה יהיה אותו הצער.

אני לא כועסת על עצמי יותר. משתדלת גם שלא לשנוא. אני מניחה שהגיע הזמן להפסיק לנסות להתרחק מעצמי..הרי ממילא אנחל רק כישלון.

אך מלבד אותו רצון, שחשבתי שכבר טבע בי, יש את הצער אליו אני מכורה באינסוף שאיפותיי. וזה מגדיל את מרחב הכישלונות בחיי, תחת כותרת "שינוי תמידי" , תוך צימצום נזקים בחלק אחר, תחת כותרת "רצונות טובים".

אולי הגברים בחיי הם שיעידו, כמה רצונות מתחברים עם שינוי. אולי הם יעידו כמה מר טעם הכישלון, וכמה מכאיבים הבריחה והעיתוי. וכמו בכל התמכרות לסמים, זה מתחיל מקל ומתדרדר לקשה. אם פעם התמכרתי לצער שלי, היום בסם שלי יש גם צער אחר. וצער גרימת הצער, הוא המכאיב והמטריף מכולם. משגע את מערכות הגוף, מבלבל את כלי הדם..

אולי הגיע זמן גמילה, אולי הגיעה עת תגמול - אספי את השברים, ילדה, מחר יוצאים לעוד סיבוב.

[שיר משופצר, בהקשר קצת שונה מהמקור שלו..]

משחק / שירה

זה סוף המשחק

הירח כבה

והלילה שלי

אינו הלילה שלך,

לא רוצה עוד סיבוב

מאסתי בהפסד

אף הוריד כבר נבוב

מרוקן , מפחד.

אתה לא מרפה

מאלץ שאמשיך

מושך, לא מרשה

ואני איתך [אף שהחשיך]

אך כמה עוד אפשר?!

די.

אזל החול.

אל תשוב אלי מחר,

מאסתי מלסבול.

[14/1/07]

"ככל שתבקשי לשכוח
ככה יהיו לך סתרים
רק אל תסתכלי פנימה
אף פעם
ואם הישרת מבט
וגילית את כל השקרים
אל תמרחי בחיוך את הזעם

אומרים שהאמת טובה
לגעת בחייך
אומרים שהאמת קרובה
לשביל שלרגלייך
אם לב שבא מולך
מחייך אלייך

[...]

אומרים שזו אומנות
להשתחרר מהעבדות
אומרים שזו אומנות
להבין את המשמעות
וברגע אחד שתפסת
עשית טעות.."

{אתי אנקרי; אומרים]

23:22

עוד 38 דקות אני חוקית!

מי בא למרטיני?!

מחר- סיירת בחיפה.. שיהיה בהצלחה ונסיעה טובה:)

לילה טוב.