באמונות שלי

באמונות שלי

זה לא משאיר אותך תלויה, כשאת משננת לעצמך מנטרות שהאמת שייכת לך. פתאום את לא נופלת, מכל אגרוף שמשלחים בך. לא משאירה את העלבון במשכנך לזמן ממושך. הוא אמנם מבקר בך, אך את לא מציעה לו קפה ועוגות (כמו פעם) אלא רק מחייכת ומזמינה אותו לצאת.

רק שינשק את המזוזה בצאתו. רק שישאיר אותך כבר לאנחתך..

אומנם את כלואה בתוכך עדיין. בכלוב הזהב היפה שלך..הכובל. אבל אין לך משהו טוב מזה..

הם מלטפים אותך, וזורקים לך קצת אוכל פעם ביום, ועדיין את לא מוצאת סיבה לצאת. שום דבר לא נראה כמו שווה את המאמץ בלפרוש את הכנפיים עבורו..להתאמץ לצאת בשבילו אל הרוח. הם קוראים לזה לעוף, את קוראת לזה לברוח.

אומנם את שבויה ואסירה של עצמך, איש אינו מחזיק אותך תחתיו בשליטה דיקטטורית כמוך, אך עוד לא הצלחת להסיר את האזיקים.

הוא אומר לך שהמפתחות שייכים לך..אבל משהו אומר לך שהם לא נועדו לפתוח קשרים. לא נועדו לשחרר בדידויות. ואת גם לא בדיוק לבד..יש לך הרבה מבקרים שבאים בך לבהות. המון פרצופים וקולות מוכרים, אפילו הוא בא מפעם לפעם.. אבל עדיין. משהו חסר. זה אפילו לא הוא שאת רוצה כל כך..הרי לו יש כלוב זהב משלו. הוא לא צריך אותך אצלו.. הכי רחוק שאת יכולה ללכת, זה עם המחשבה שלך- שהוא לא מודה שאת עושה לו קצת טוב.

אבל זה לא משנה הרבה. בטח שלא אצלך.. בכלוב ארבע אמות הזהב שלך. בארמון מצופה הברק שלך. תמיד אמרת שחיצוני הוא שקר. תמיד ידעת שאת צודקת.

וזה לא משאיר אותך תלויה. לא עוד.. כבר אין התחבטויות בין רע לטוב. את יודעת עכשיו, וגם הוא יודע- שהבחירה היא בין רע לרע מאוד. הרע במיעוטו הוא שלוקח, אוחז בידך ומושך. על אף שבידך המפתח, את מסרבת שוב ושוב לצאת.

כי אין עוד מלחמה שמשאירה אותך באוויר, כי את יודעת שהאמת שייכת לך. והאמת מכתיבה, שהשלטון שלך יהיר, ושמציאות ואשליה הן היינו הך.

"אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו
נצמדים לקירות הבתים
ורוב הזמן מתביישים בגופנו
חופרים מקלטים

[..]