באמונות שלי

"Summer in the city, I'm so lonely lonely lonely
So I went to a protest just to rub up against strangers
And I did feel like coming but I also felt like crying
It doesn't seem so worth it right now"

 [Summer in the city; ReGiNa -The Queen- SpEkToR]

הוא, ועוד תהיתי על כך רבות, כבר הספיק להכריז עלי כהזדמנות פז לחיים מאושרים.

זו לא אהבה, הוא מסכים איתי, אבל זאת הזדמנות כזו שמזהים. הזדמנות למשהו יפה וגדול. משהו שאני לא מרשה לעצמי להביא לידי מציאות...

"אני לא מאמין" הוא אומר לי, "שתמיד הדברים הכי יפים חומקים לך בין הידיים, ותמיד רק לאחר שהספקת להבחין שהם יפים.."

ואני לעצמי מלחשת, מה יפה באהבה הארורה?! ואז צועקת את אותן המילים אליו ואומרת "לא היה אדם אחד שקיבל ממני אהבה ולא קרע לי את הלב.."

ושוב לעצמי מייללת, אי שם בין כאבים פיזיים אחרים, שאלו לא הדברים היפים שחומקים לי, אלא הכאבים שלרוב מקדימים..

והייתי רוצה לדעת, מה שהא-לוהים האדירים כבר יודע, אם אני עושה נכון כשאני נסוגה גם ממנו, בלי לתת לו אפילו את ההזדמנות להוכיח לי אחרת.. להוכיח שהוא, כמו שהוא רוצה להראות לי, אחר.. שאולי הפעם זה יצליח..

אולי הפעם, אה? כמה מקורי..

הוא בטח לא ידע לעולם, אם אחזתי בו חזק כל כך משום שלא יכלתי לעמוד בכוחות עצמי או משום שרציתי בקרבתו. ואני מניחה שלא ידע, משום שגם אם ישאל ודאי לא תהיה לי תשובה ברורה..

כך או כך, לראות את אחת הנשים המוכשרות בעולם קרובה אלייך במרחק של מטר ואותו קרוב אלייך עוד יותר..סוג של חלום.

במיוחד כשאת חצי מעולפת, אז זה ממש מרגיש כמו חלום.

ובכל זאת חזרתי הביתה עם טשטוש בעיניים, אחרי אחת החוויות המדהימות ביותר שעברתי אי פעם*.

חלמתי על זה כל הלילה.. על הקול הנקי כל כך, הדיוק המשגע, הפסנתר המטורף , החיוך הכובש, השפה המיוחדת שלה, הכתפיים המשגעות שלו, העיניים הנעצמות שלי..

אם לא הייתי על גבול עילפון (מה שבטח היה מביא אותי אל מאחורי הקלעים) אני מניחה שהעוצמות היו אפילו גדולות עוד יותר, מה ש, נכון לעכשיו, נשמע לי כמעט בלתי אפשרי...

הוא הלך. מה יותר פשוט מלקום וללכת?

אז אין גבר בסביבה הקרובה. אבל יש שקט..

כמה עצוב ונוראי..יסלח לי הא-לוהים, זה שכבר איני יודעת היכן אני ממוקמת לגביו, אבל יש משהו מרגיע בשקט הזה.

נכון, יש בו משהו מטריד, בשקט. יש בקשות מאחורי הגב והרגשה של ריגול מחתרתי בין שני הצדדים.

נכון, אני היחידה שלא מעורבת לגמרי, על אף שבכל יום שעובר מנסים למשוך אותי עוד ועוד פנימה...

כן, יש מבטים בודדים לפעמים. יש מיטה ריקה, אין נעליים כבדות, יש דלת טרוקה ואכזבות נודדות.

יש כעס מצטבר, רוחות כשהוא מגיע פתאום..

אבל אולי לעזאזל כבר יסביר לי, הא-לוהים, זה שכבר תהיתי לא פעם על מהותו,  מדוע כל הגברים בחיי עוזבים או מכאיבים ומה הטעם בו, בשתיקתו?!

[* ההופעה של רג'ינה -המלכה- ספקטור תחי' ]

__

17:15

(שיא?!)