באמונות שלי

בדמעות שלי

נקודת השפל

I    

(פרולוג)

יש נקודה כזאת, כך אמרו לך פעם, שכשמגיעים אליה שום דבר לא נראה חשוב. לא לימודים, לא אמונה, לא אהבה ולא מוסר..

כי אל הנקודה הזאת, כך הסבירו לך, מגיעים האנשים השרופים. אלו שקיבלו מכות מכל כיוון וכעת הם שותתי דם על הרצפה אחרי שמאסו בנסיונות לקום.

'ואיך יודעים כשמגיעים אל הנקודה הזו?' שאלת, במן תמימות כזו, מעושה.

'פשוט יודעים,' הם ענו לך, 'פשוט יודעים...'

II

'מה אתה צוחק?!' אני שואלת את עצמי,

'את מסניפה כבר חצי שעה, כיסוי שחור של מצלמה, ואת שואלת אותי מה אני צוחק?!'

אני מביטה על היד שלי, משליכה את הכיסוי על השולחן לידי וממשיכה להסתובב בבית במן רוח כזו של מי שרוצה לעשות משהו..רק שאינה יודעת מה.

'תגידי,' הוא פתאום שואל, 'זה לא מטריד אותך?'

'מה?' אני נעצרת קצת. הוא שולח אלי מבט מלווה בגבה אחת מורמת, כמו אומר לי שלעבוד על עצמי אני כנראה עוד לא יודעת..

'לא.' עניתי.

'את שקרנית.'

'אני יודעת.'

III

זה הכי צורב כשאת מתקררת פתאום. מתרחקת ליום אחד מכולם.

שלא ייגע, שלא יידע, שלא יכאיב לך.

אז תחזיקי בבטן, תשתקי הרבה ותציפי את עצמך במחשבות סוררות. תתכרבלי בשמיכת ערפילים של אשליה זבת דם שיצרת לעצמך. בסוף את תנשכי את השפתיים ותקללי את העולם. תקללי את עצמך. גם כן את..

את כבר עייפה מהריצה, ואפילו שכחת לאן לעזאזל  כל זה אמור להוביל. אם פעם רצת לכיוון הידיים שנפרשו לעברך, היום את רק מתרחקת מהן. ואם פעם חיפשת אחרי האמת, ורצת אל ההרים הגבוהים כדי לגעת בשמיים, היום את רק אוחזת חזק באדמה החמה שנראית לך אמיתית יותר מכולם. אחרי הכל היא נשארת תמיד מתחתייך, לא משנה כמה מהר תרוצי..

אבל הנה פתאום, השבועה האדירה שלך מתערערת, הריצה הופכת איטית יותר והמבטים שלך חומדים בַמנוחה. את רוצה לשבת על איזה ספסל ארור, ליד איזו אהבה ארורה ולבכות עם הגשם המטונף שנופל מהשמיים.

הוא אמר לך שא-לוהים השאיר אותך לבד, נתן לך כלים ואנשים, אבל השאיר אותך לבד. אז מה יעזור שתבכי, שתצעקי שיקשיב לך? הוא לא יושב שם ומחכה, את יודעת, הוא רק מניח עוד ועוד נשמות כמוך ללכת לאיבוד במקום הגדול והמקולל הזה.

אז את לא עוצרת לשבת על הספסל. גם כן ספסל..בין כה אין לך אהבה לשבת לידה. גם כן אהבה..

הנה את שוב הולכת, כבר לא רצה אומנם, אך בהחלט בתזוזה..רק ש...אה...תגידי,          

                                                                                                 לאן את הולכת?

"החיים זה רק תור / לפגישה עם המוות

בולעים את אלוהים / כמו כדורי הרגעה.

כי אנחנו לבד / תמיד היינו בחושך

וזה עצוב לחכות / מבלי לדעת למה.."

[אין מלאכים בגן עדן ; אביב גפן]

(בהחלט שיא..)

16:19

=/