באמונות שלי

שבת בצהריים. יום נחמד להתחיל בו ספר.

"ישבנו שם, חצי שכבנו, על הספה עם הכיסוי הפרחוני שיש לו ריח של פעם למרות שנקנה לפני שנים אחדות. אז השענתי את הראש הפרוע שלי על הכתף שלה והתחלתי מסתכלת ומודדת את פרק יד שמאל שלי, תוך הקפתו עם האצבעות של יד ימין.

"יש לי יד רזה," אמרתי לה, "נכון?"

"מזל שהיא רזה.." ענתה לי האישה החשובה בחיי. עוד התלבטתי על טון הדיבור שלה כשעניתי-

"בסוף אני אהיה אנורקסית." במן טון מאיים כזה, של מי שדורשת שידאגו לה.

"חס וחלילה! למה שתהיי אנורקסית?!" היא השיבה בבהלה שכזו. גם עליה נתתי את דעת. אחרי הכל, אי אפשר להאמין היום לאף אחד..לא?

"את כל הזמן אומרת שאני שמנה!"
צחקוק קל. "לא אמרתי שאת שמנה!"

"את כל הזמן אומרת.."
"אחר כך את צוחקת עליי כשאני אומרת שיש לי חרדות בגללך..בטח שיהיו לי חרדות! את מפחידה אותי!"

"כי את אומרת שאני שמנה.."

"את לא שמנה..איזה שטויות..את מאוד רזה.."

היא אומרת ואני מעלה מן האוב את הפעם ההיא, כשאיחר לי, ואמרתי לה שאני לא מבינה למה עבר כבר שבוע מאז התאריך..

'את בטח לא אוכלת טוב.' היא הפטירה לעברי.

'אני דווקא אוכלת בסדר..לא שונה מחודש שעבר. אבל את יודעת, אמרו לי שיכול להיות שזה קשור אם ירדתי או עליתי חמישה קילו במשקל בבת אחת..'

'בטח עלית.' היא ישר אמרה לי.

שתקתי קצת.

'דווקא רזיתי, את יודעת? ירדתי שלושה קילו..' וטוב ששמת לב באמת, רציתי להוסיף.

'רזית?! מה פתאום רזית!? מה, את לא אוכלת!?'

תמיד כשהיא מגיבה כך, עולה בי מיד האיש השחור, זה שחוזר ומצליף בי, אומר לי שלאישה החשובה בחיי יש דברים שחשובים לה ממני.

_____

לא צריכים לעבור יותר משמונה עשרה שנה בשביל שבחורה נבונה כמוני, כך חשבתי, תבין מה היא שווה. וגם מה היא לא.

אני חושבת שהצלחתי לאסוף רק אינפורמציה מהסוג השני. כזו שאחרים בשמחה נדבו לי..

כמו החבר ההוא שהיה לי פעם, אהב אותי אהבה אינסופית, או כך לפחות אמרו כולם. רק אני, טיפשה שכמוני, לא יכלתי לראות אותה כשהיינו יחד. וכשעזבתי אותו, כולם אמרו שהם ידעו כל הזמן שהוא לא בריא לי, לא טוב. טיפשה שכמוני, איך לא ראיתי את זה אז..

אבל עברו יותר משמונה עשרה שנה, והנה יש משפט שמהדהד לי בראש עוד מאז אני בת 12. משפט שנכתב על ידי מי שהיה אז המורה שלי ללוגיסטיקה. כן, אובחנתי כמחוננת. כנראה שגם במערכת הזו, כבר אז, היו פירצות.

בסוף שנת הלימודים האחרונה במסגרת ההיא, קיבלנו דף שנכתב על ידי אותו מורה, בן 26 אז אני כמעט בטוחה. הוא כתב בו על כל תלמיד מן הערה כזו, ניתוח אופי אפילו. עליי כתב שתי שורות בלבד ובהן אותה שורה פותחת, עם אותו משפט שנשבעתי כי ילווה אותי כל רגע בחיי-

"היא לא טיפשה. בכלל לא. היא פשוט עוד לא יודעת את זה.."

בהמשך נאמר, שאולי יום אחד אדע, ואולי לעולם לא. אבל ביום שאדע, כך הוא כתב, ייצא ממני משהו גדול. "

בהצלחה לי עם זה, אה?

שני בלילה טיסה לפולין- שמונה ימים והרבה חומר למחשבה.

אשמח, אגב, לכל מכתב לטיסה. אם בא לכם לכתוב לי מייל עם כל מה שבא לכם...

[email protected] תעשו כותרת "מכתב לטיסה"

יש לכם יומיים. למעשה, לי יש. אל תאכזבו, אה?

שבוע חדש..

ומעניין?

שירה.