באמונות שלי

דפיקות הלב, על הדלת..לפתוח?

ולמה שאפתח? הרי עד כה כל מי שבא בדלתי רק הפך חדריי, קרע בגדיי, לכלך רצפתי וטרק דלתי אחריו.

-"שלום..כאן גרה את?" (מעולם לא למדתי מטעויות)

-"אממ...כן, אני."

שתיקה.

"אני יכולה לעזור במשהו..?"

-"אה..האמת שכן. אני מחפש מישהי..אממ..למעשה אני מחפש אותך."

-"אותי?"

-"כן.. אני מחפש מישהי לאהוב.

ואמרו לי שם, במקום ממנו באתי, שאת רוצה להיות נאהבת.."

-"אממ..כן, זה נכון."

שתיקה.

-"אני יכול להכנס..?"

שוב שתיקה.

הוא מביט בי, מחכה שאתן תשובה. לא מאיץ. ויש בו מן רכות כזו..כזו שלא פגשתי המון זמן...

-"בעצם..למה לא?"

לא האמנתי לעצמי על האומץ. פתחתי את דלת ליבי בעדינות -אך ללא היסוס-  והזמנתי אותו פנימה. הוא התיישב על הכיסא הבודד, זה שנח לצד הכיסא שלי ונותר נטוש מזה זמן רב, דיברנו מעט. צחקנו, צללנו, הרגשנו..

ואז שאלתי.

"תגיד..מאיפה אמרת שבאת?"

"אני?" הוא אמר לי,

                        "באתי משמיים.." 

אהבה שלי..

מעולם לא נותרתי חסרת מילים. והנה עכשיו הכל נראה לא טוב מספיק, חסר..

אתה יודע, תמיד חלמתי לאהוב כך- עד קצה היכולת, עד אובדן המילים.

שתהיה לי אהבה שתרדוף אותי לכל מקום שאלך..שתקום איתי בבוקר ותישן איתי בלילה. שתמשה אותי כשאפול אל הצער, שתיפול איתי יחד כשאפול אל האושר..

תמיד חלמתי להתהלך ברחובות אפופה בעננים בלתי נראים של הלילה שעבר..

תמיד חלמתי לאהוב בלי ספקות. להיות בטוחה לגמרי שהאהבה היא אהבה ושהיא נכונה עבורי.

חלמתי לחייך בלי להרגיש אשְמה..לאהוב את עצמי שמשתקפת במבט.

חלמתי להאמין למילים יפות, להתמסר לתחושות ממכרות של חום.

תמיד דמיינתי את עצמי סופרת דקות, הופכת חולה מחמת געגוע.

דמיינתי ימים יפים וארוכים, שמתחילים ונגמרים באושר.

חלמתי להביט סביב ולראות תמיד את אותן הפנים..להשתוקק רק לגוף אחד, להרגיש חסרה רק מלב אחד.

אבל אף פעם, אהבה שלי, לא חלמתי, אפילו לא לרגע, שהחלומות שלי יתגשמו.

תמיד חלמתי לאהוב כך..

                                 כמו שאני אוהבת אותך.

ואני יודעת שאתה תמיד אומר, שאין מספיק מילים בעולם שיתארו את האושר הזה שעובר בנינו. שלא המציאו מספיק הגדרות כדי להסביר את הקצב בו דופק הלב כשאנחנו יחד. אבל אני..רק מילים יש לי..אז אני מנסה, למרות שהכישלון ידוע מראש..

<זו רק אני או שיש לבבות מסביב לפוסט הזה??>

01:32