באמונות שלי

באהבה שלי

"I am covered in skin. No one gets to come in. Pull me out from inside. I am folded, and unfolded, and unfolding.."

[Colorblind ; Counting Crows]

אתה יודע,

זה כבר כמה שנים שאיש לא חדר את עורי.

שנים שאיש לא נכנס תחת מעטה הכאב שעוטף אותי אינסוף..שחונק אותי.

וכבר חודש עכשיו, אף יותר, שלא צללתי עמוק לתוך הדמעות שלי. שלא שכחתי את עצמי תחת שמיכה, אטומה וחסרת אויר.

הנה, לא הכאבתי..לא שקעתי, לא נשברתי.

חשבתי שככה זה, אושר.

אז לפעמים, כשהיה עצוב, סטרתי לעצמי בחוזק והאדמתי את הלחי. 'תשתקי,' צעקתי, 'באיזו זכות את כואבת עכשיו?!'

ואז העצב היה מתקפל, מבושה, ומתחבא מיד בין קולות אחרים שהושתקו לפניו..

עד הבוקר הייתי שוכחת.

מתעוררת עם מבט מהסס בעיניים, תוהה מה מפריע לי שם בפנים..מה זה שמדיר ניצוצות מעיניי. כשלא הייתי מוצאת, הייתי מבטלת את המחשבות בתנועת יד אגבית ונופלת עם היד שהושטת לי- אל כל היופי שאתה.

כשאני רוצה לבכות, אני מתחילה לנשק אותך. אתה שואל אותי תמיד, 'שירה..? הכל בסדר..?'

כשאני לא עונה וממשיכה לנסות להסיט את דעתך מהעיניים שלי, אתה תמיד תופס אותי ואומר 'ילדה, דברי איתי...' תוך מבט חודר אליהן- העיניים שאני כל כך מנסה להסתיר.

ולקראת הסוף, כשאני כבר קצת נשברת, אני שמה את הראש בשקע שבין הכתף לצוואר שלך. זה שאמרתי לך שמתאים לי במיוחד..בדיוק בגובה שלי, בדיוק בגודל. אז אני מתכנסת אליך, מבקשת שתחבק אותי חזק.

ואתה תמיד מחבק אותי. חיבוק חזק כמו שאיש לא ידע לחבק לפניך. 

עד שהעצב שלי

                    שוקע.

עד שאני נרגעת.

נזכרת שאתה איתי, ושאם אתה הולך - זה רק כדי שתוכל לחזור.

תפרים

אני שונאת לנשק לשלום

להניח לך

ללכת,

שונאת להרפות מידך

לקטוע

פרידה מתמשכת.

אם היה מותר

לתפור

[גם כשאין פצע קרוע]

הייתי תופרת אותך

אליי

שהחיבוק יהיה קבוע.

הייתי תופרת אותי

אליך

שבניתוק תהיה פצוע.

אני שונאת לנשק לשלום.

להניח לך.

ללכת.

[4.5.07]

>>>>O<<<<

00:15