באמונות שלי

באמונות שלי

חשבתי שהכל נגמר כבר לפני שנתיים וחצי. שהאיש אמר מה שאמר, שאני צעקתי מה שצעקתי.

אבל כמו תמיד, טעיתי. גם הפעם.

גם הפעם הוא בא להרגיע אותי. ובמקרה גם פגש את האיש, שבמקרה גם ראה אותו מלטף אותי שלא אבכה מכל המילים הרעות שעוברות באויר שלי.

מה הם מבינים בכלל...האיש והאישה. עסוקים כל אחד בשתי הידיים שלהם. האחת לגונן מפני הסתירה שהשני בא להנחית, והשניה לסתור לשני בכל החוזק שמתאפשר.

אחר כך אומר האיש לאישה, אחר כך כשאני לא שומעת, אומר לה שתדבר איתי על כל הדברים שאני עושה. שתסביר לי.

והוא שואל אותה אם הוא גם עושה איתי מה שאסור, ומבקש ממנה שוב שתעשה משהו. היא מנסה להגיד שאני ילדה גדולה, אבל בפנים היא יודעת, שהיא רק משתיקה קולות שודאי היו יוצאים גם ממנה..

בסוף היא אומרת לאיש שידבר איתי בעצמו, ואליי היא פונה בנימוס מעושה.

מה הוא מבין בכלל האיש הזה. שיצֵא לי מהדם כמו שיצַא מהדלת. שיפסיק להחריב בי את כל מה שבניתי שנים.

מה הוא מכיר בי בכלל, האיש הזה. מה הוא מכיר בכלל באהבה שלי..

לא. אני לא טובה מספיק. אני יודעת שבזה הוא צודק. לא טובה ולא מרוסנת. אני דיי טיפשה, למען האמת. נופלת לבורות צדדים שאני במו ידי החרוכות חופרת.

כן. התאוותי למספריים שלי לא פעם בשבוע וחצי האחרונים. אך ההבטחות הרבות שפזרתי אחרי הציור הארור, הצלקות הדקות שנשארו ממנו, האהוב שלי שמביט בהן בצער בכל פעם..תמיד החזרתי אותן למקום. אפילו שפעם אחת הייתי קרובה. קרובה כמו שהמבט דורש החיבוק שלי קרוב אליו. קרובה כמו השפתיים שלי לצוואר שלו כשהוא מחפש את המבט האבוד שלי שהתחמק מהמבט הדואג שלו.

קרובה.

כמו שאני קרובה להתייאש מעצמי אחרי היום הנורא הזה.

יום רע..

אז מה.מותר לי.=\

02:01

תודה שאתה איתי.

ודי. תפסיק להגיד שאני לא צריכה להודות. הרי אתה יודע הכי מכולם, כמה שדווקא אני צריכה להודות לך על כל מה שאתה ועל זה שכ-ל זה, שלי.

אני אוהבת אותך.