באמונות שלי

בשגעונות שלי

"..מותק שלי
נוגעת עמוק בתוכי
משגעת שלי
אם את שומעת אותי

מותק שלי
סופרת כבשים
לא נרדמת
גם לא בשבילי

אין לך סיבה לפחד לעולם
אין מפלצות אין שדים זה רק סתם
רק הדקירות של חרבות זכרון
שוב מכות את הלב, לא רוצות לעזוב
ובכל העולם לא מוצאים בנאדם
שייקח ת'כאב וייתן לך לישון.."

[מותק שלי; גילעד שגב]

" 'זה קל להיות משוגע, איך את לא מבינה, תשתגעי מיה!! ' הוא צורח. כבר מזמן אני משוגעת, שנים מאושפזת בשפיות."  [מיהמיה;סוזן אדם]

אולי זה עיניינו של טירוף המהול בנורמאליות-חיצונית מאיימת. אולי כשאת נראית שפויה מבחוץ הרבה יותר קשה להם לקבל אותך בשגעונותייך.

כן, אני מודעת לעצמי. מנהלת שיחות עינייניות ויוצרת קשרים עם אחרים. לא, אני לא צועקת כשכואב. לפחות לא בקול..

אני מתקלחת לבד, מתלבשת לבד, אוכלת, ישנה.

לא יותר מדיי.

אני לא נכעסת מהר, גם לא נעלבת. רק מבליגה..מעבירה הלאה..מדחיקה בפנים עד שכואב בגרון ואני

מקיאה.

כי אין לי סיבה טובה.

אם היית שומע את קולות ההקאה שלי, את אנחות הסבל בין פרצי הכאב, היית רץ אליי בסערה ודורש בשלומי. מעביר את גב ידך המושלמת, יד של פסנתרן יש לך, על מצחי לאמוד את חומו. היית שואל על מצב-גשמיותי, על האוכל שאכלתי והמים ששתיתי. שואל איפה הסתובבתי היום ואם הסרט שראיתי היה במקרה מפחיד.

אבל המצח שלי קר והאוכל בסדר, המים מנרליים ונרדמתי באמצע הסרט. אז תשב על ידי עוד זמן ותתהה במונחים גופניים.

תלטף את ראשי, תפקוד עלי לנוח כמו שאתה פוקד את אושרך.

אני אהנהן. מה כבר יש לי לעשות?

אומרים שמשוגעים בנו את העולם, שאהבה היא חסרת שפיות ושלנהוג היום בכביש זה טירוף מוחלט.

לי אין רישיון, לא לנהוג ולא לבנות, אך אהבה טובה דבקה בי. כך נדבקתי בחוסר-שפיות מיודע. שלא יגידו שאני לא מגלה להם..

ואני בשגעוני לא מחפשת דבר, רק שקט. היכן שאניח את ראשי ואלטף עם ידיי. וכבר הזכרתי את השקע שבין הכתף לצוואר, איפה שמצאתי מקומי לפני ימים עוד ספורים.

כן, שַקט שם. אך לפעמים יש תנודות..לעיתים אני נשכבת איך שלא נוח, מאבדת סבלנות ויוצאת ממקומי. אז אני מקבלת ממך פקודה לא לטבוע באכזבה, לא להעלב, לא להתעצב.

לפעמים הפקודות רק מושכות אותי למטה, אני נכעסת על הקלות בה אתה נותן אותן. אך עד שאני מתיישבת לכתוב את עצבוני אתה מופיע שוב, מעלים אותו כליל.

אולי תכחיש את שגעוני כמו כל האחרים, תגיד שאינך רופא פסיכיאטר ואני לא סגורה במחלקה מאחורי שער חשמלי. אך אני בשפיותי מאושפזת כבר שנים, ובאהבתי אליך נראיתי חסרה בה כבר חודש.

אז שתוק עכשיו במפקודותייך,

הרפה דאגתך.

אני רוצה רק אליך,

לשקט שלך.

וכל השדים שחגים מעליי,

בלילות כשאני לבדי לא נרדמת,

ייספגו בשגעון העלום שנגמר

בין הנורמאלי שאתה - לאהבה המטורפת.

שבוע חדש.

02:27