באמונותיי
"כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה מכה בי עוד
בדמעות כל הקיץ תם
בא לו הסתיו
זיכרונות מציירים ענן
כמו אז כן עכשיו
אתה מתקרב ומלטף את פניי
ונושם אותי, מתלהט מולי, ועיניי
רטובות כל כך
כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה..."
[הכאב הזה ; עופרה חזה]
זה היה כמו אז.
כמו כשעמדתי על הצוק הכי יפה באילת ופרשתי ידיים, כמו חיכיתי שיהפכו בין רגע לזוג כנפיים גדולות ויעזרו שאתרומם. ואולי שאתנדף...
ידעתי שבכל מאודי אני רוצה עכשיו לצעוד עוד צעד אחד. צעד אחד שיוביל אותי היישר אל המקום ההוא- שמתחיל בכאב עמוק מטה, ונגמר בהתרוממות גדולה.
רציתי לעוף.
הגוף שלי זעק שאתן לו לחוש את האבנים שבמורד ההר, הנשמה שלי נאנקה שאתן לה לחוות את העלייה שאחרי. בערתי לזה.
מה שעצר אותי שם, היתה איזו תקווה קטנה שאולי יש עוד מה שאשאר בשבילו. מה שאחכה עבורו רק עוד קצת. שאגדל למענו.
אם הייתי צריכה לסמוך על עצמי, שאשמור עליי, הייתי מאבדת מראש תקווה וקופצת מהמקום הכי יפה באילת, בשעה הכי יפה ביום. אבל אני לא צריכה. יש מי ששומר עליי.
אז, כמו עכשיו, קשה לי לשחרר את ידי מידו הגדולה של א-לוהים. כמו שקשה לי לאחוז בה לגמרי. אבל עכשיו יש עוד יד שאוחזת בידי. שומרת שלא אקפוץ משום צוק יפיפה ושלא אפול בין הרגליים שלי.
אני יודעת שאני ילדה גדולה. גדולה וחזקה. גם אם השלתי מעליי חלק ניכר ממני, כזה שהוריד את המספר במשקל שאצלו במקלחת.
אני יודעת שילדות גדולות וחזקות צריכות לחצות לבד כבישים, להתחיל לתת יד בעצמן לילדים אמיתיים. לחבוק אל חיקן אמונות בטוחות ודרך ברורה. צריכות להתחיל לחיות.
אבל הידיעה, כמו תמיד, יושבת לי היטב בראש. מסודרת, ברורה, יודעת את עצמה לעומק. ואני, הרי מחשבות תמיד עוררו בי איזה גיחוך של חוסר תועלת ובזבוז זמן יקר שאני מבזבזת ברוב קדושתי. הרי מאז ומעולם הלב משך אותי אחריו בהתקדמות של פעימות וללא חישוב צעדים.
מוזר,אני תוהה, לו חישבתי צעדים אז, שם על הצוק, האם הייתי צועדת צעד בטוח או בכל זאת שמה ליבי אל איזו תקווה קלושה?
לא יודעת.
מה שבטוח הוא, שעל הצוק עליו עמדתי אתמול עמד איתי יחד עוד ילד גדול. הוא אחז בידי, והפעים את ליבי, ופרש רשת גדולה למקרה שאפול.
וגם כשבערתי בכל מאודי, להשליך עצמי על אבנים חדות במורד, הוא ליטף את פניי והבטיח לי- שיום אחד, גם אני אגדל.
3.22
מצטערת על הנטישה. שמחה לחזור [מקווה שאתם עוד כאן..]
"ברגעים שטוב לי, אני לא יכול לכתוב/ חוויות מרגשות כבר לא פוגשים ברחוב/ בין גשם לגשם/ על שני גלגלים/ בן אדם קטן,/ הרגלים גדולים." [עברי לידר]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
