באמונות שלי

מה באושר הזה אם חסרתי בו?

מה בטעם הזה אם נואשתי לו?

באבני הקיצונה עוד נותר מקום, רק תקרב אליי כבר.

לעזאזל.

כבר היה מי שאמר בפניי פעם, שאני עזה. עזה כמוות, עזה כרוח, עזה כמו שעזה מעזה. יורה טילים, שולחת פצצות, משקרת על כמות הדלק האגורה בי.

אבל אתה יודע מה,

אפילו לעזה יש עוטף.

כן, ודאי שאני מרגישה אותם. ידייך הסובבות אותי אין קץ, גופך החובק אותי אין עת. ובכן, עזה אני. וקיצונה. זקוקה לאקסטרה אורדינר.

לא די לי בהיענות, לא די ברגע שאחרי- מאסתי באכזבותיו הנואשות בי כל פעם.

תקרב אליי כבר. עמוד לידי על אבני הקיצונה. הרי שמרתי מקום..

לך. רק לך.

הו, אישי שלי.. אבן אודם שכמותך. בוא תטעם מהקצה העז שלי.

כאן קרני האור פוגעות בזווית הכי חדה

כאן הרוח מתפרצת בין כל תזוזה ורעידה

המים ניתזים וכל טיפה היא נהר

הנופים נמוכים ועינינו הן הר.

אל תכאב את מילותיי, רק הבט בי מאבנך.

נסה לעטוף אותי. עזה. באבני הקיצונה. בחוצפה שאני כמהה לה. ברגישות הנכונה.

לא אשלח בך חיצים, אהובי, אך אל תופתע

כשתגלה שממקומך אני נראית עוד

              רחוקה.

01.00.29

23:05