אולי זה טיפשי. טוב, זה טיפשי. אבל ככה אני, וככה אני מרגישה - טיפשית.
התמכרתי לאחד הסמים הנפוצים ביותר אחרי האהבה. כן, ראיתי את ההתמכרות הזו מגיעה. ראיתי איך אני נופלת אט אט ונשבית בחרא הזה.
אז מה. זה לא הופך אותי למסכנה פחות.
מהר מאוד הבנתי שזה צורך שלעולם אינו מגיע לסיפוקו. כמו באהבה. או אולי, כמו באהבה אליי.
לא מספק אותי לשבת בחדר אחד עם שלושה גברים שונים ולדעת במלוא הידיעה שיש אחד שיאהב אותי עד הסוף. אני צריכה ששלושתם יביטו עליי בהערצה. לפחות חיצונית.
הכי יפה
הכי מושכת
הכי שבורה
הכי שוברת
הכי
אני.
ומה זאת אומרת לעמוד בפניי? לא ליפול ברישתותי הפרושות לרווחה?
ואולי אני מכורה לכל הסמים כולם. כל הסמים הנפשיים והצרכים המזדיינים.
אני שונאת אותי על כל אלה. לחוד ויחדיו.
שונאת להצטרך אנשים אחרים מלבד עצמי. שונאת את חוסר הסיפוק המכאיב הזה מהחיים חסרי הטעם שלי.
שונאת לראות את הסדק הכל כך קטן בבובה הכי יפה בעולם, שונאת לראות אותי עומדת ולא מצליחה להפסיק להביט.
ואולי זה הכל בגלל שכל הפוגם
במומו פוגם.
01.02.02
לפני הדיבור מגיעות המחשבות. תמיד למדו אותי קודם לכתוב ואחכ לדבר. אם בכלל לדבר..
אל תכאב, טוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
