באמונות שלי

לפעמים אני מקללת את עצמי על הקלות הזו שבי.

הקלות והשבירות.

כמו כוס זכוכית דקה דקה, על רגל אחת.

הכי יפה על השולחן.

הכי קלה

הכי לא נוחה

הכי שבירה שיש.

מכה קטנה, ואין יותר.

לא צריך להתאמץ.

ואולי בעצם, כמו ביצה קשה.

אם תתאמץ ותלחץ עליה חזק, הכי חזק, היא לא תישבר.

רק אם תתן את המכה הקטנה הזאת, במקום הנכון, פתאום היא

תתרסק.

בשנייה כל הקליפה תהפוך לרסיסים לבנים שפעם חוברו יחדיו, וכעת אינם ניתנים לשיחזור.

במקרה הטוב, הביצה בשלה מספיק ותוכל לאכול ממנה עד שובע.

במקרה הפחות טוב, היא רק תלכלך לך את הבגדים.

המון אהבה.

01.02.09