באמונות שלי

פעם הייתי מלכה.

מלכה של ממש עם הכתר והכל.

הייתי מתהלכת ברחוב עם שמלות נוצצות, מנופפת, מַחְווה, בעדינות אל העוברים והשבים ברחוב, מרעיפה אהבה על נתיניי הנאמנים וחוזרת לשעת התה בחיוך שבע רצון.

כל הדורש יכל וידע בדיוק היכן למצוא את הוד מעלתי, לבקש את עזרתי ואף לקבל אותה.

בתמורה, כמובן.

בתמורה לשק אחד מלא במצרך היקר ביותר בעולם הזה.

החיים בתור מלכה היו... נפלאים, אפשר לומר. הרי בסופו של דבר, כל אחד זקוק לאיזושהי עזרה. ולהוד מעלתי היה הרבה רצון לעזור ולתת.

כך שאני, כן אני, הייתי עשירה. עשירה של ממש!! היו לי בתים גדולים מלאים בחדרים גדולים שהיו מלאים בערימות של שקים בגדלים שונים שמלאים, ממש מפוצצים!! ב.. מצרך הזה.

רק שפעם אחת, באיזה יום רגיל, באה אליי מלכה אחרת. אמיתית. ואמרה לי:

"עדיף להיות נווד עם שק אחד ביד, מאשר מלכה עם ערימות של שקים בחדר."

אני רק הנהנתי במבוכה והמשכתי להיות הוד מעלתה המלכה הנשגבה.

עברו ימים רבים מאז והעולם התחיל להסתובב מהר יותר. כל כך מהר שהרגשתי איך האדמה ממש בורחת תחת רגליי.

ובכל יום כזה, הייתי בורחת אל החדרים המרוחקים שלי ופותחת שק. אחד.

מפעם לפעם הייתי מבחינה כי השארתי שקים פתוחים וכל תכולתם הייתה נשפכת, או מתאדה לאוויר. נגמרת.

עד לפני ימים בלבד, עוד הייתי מלכה.

כך חשבתי, בכל אופן.

עוד הייתי בטוחה שנשארו לי ערמות של שקים מלאים בחדר.

לפני ימים בלבד נכנסתי לחפש איזה שק לנשום איתו. עברתי מבית לבית, מחדר לחדר, וכל השקים היו מוטלים על הרצפה הזהובה שלי פתוחים וריקים למחצה או ריקים לגמרי.

המלך שלי (הוא מלך אמיתי), עודד אותי ואמר שבטוח אמצא עוד לפחות שק אחד מלא.

אז המשכתי לנבור. הפכתי הכל וסגרתי את השקים שעוד נשאר בהם מעט מן האוצר היקר שלי.

אך לא מצאתי.

לפני ימים הפכתי נוודה.

ולא השארתי לעצמי אף לא שק ידידות אחד.

11:41

סליחה על העידכון המתאחר.

טוב להיות עסוקה.