באמונות שלי

באמונות שלי

אתה מאמין בכשפים?

כי אני מכשפה. כן, מכשפה.

בוחשת שיקויים, מערבלת ריחות וטעמים שנויים במחלוקת ויוצרת זן חדש של צורך.

הייתי מציעה לך מעט, אך אתה עקשן כפרד ורחוק כשמש כך שאינך נוטה להתקרב ולו במעט למרחב הקדרה שמדיפה ריח כשלי.

מה יש שם בקדרה?

הו, איש יקר שלי, בה נמצאת האמת האמיתית..זו שהסרת מעינייך. בה תלויות, כעלים על העץ, פיסות פיסות של רוח מתחדשת.

לעיתים אני מוסיפה תבלינים חדשים, מפזרת בריקוד מתלחש מילים שכבשו לא פעם לקוחות שביקרו בחדרי. הו, אם רק היית שומע..אם רק היית שומע אותי לוחשת אותן בקול הצלול שאני לובשת בין ערביים..אז היית מבין מדוע קראו שמי למכשפה.

הם אומרים שיש לי בעיניים את המבט הזה שצריך בשביל כישוף, יודע? אבל אתה, כמו שהזכרתי, רחוק ממני מרחק גלי אוקיינוס מיבשת ללא חוף. מבט עיניים נתת בי פעם עד פעמיים, וגם אז לא היה בך החופש כדי להכנס לחדרי.

אתה הרי יודע, שבעת בה תדפוק על דלת החדר, אני ארוץ לקראתך ואברך לשלום. אך נכון לעכשיו אתה מעדיף , כך נראה, להמשיך להביט בי מחלון המטבח. להביט בי מכינה שיקויים נסתרים, לוחשת מילים ארוכות ורוקדת למול אש מרצדת. מעדיף לחשוב שאתה יודע אותי, אך לא לבוא בידיעה האמיתית- משום הפחד לגלות משהו טוב.

הרי אתה חסיד של הכאב והצער, ומי כמוני מבינה זאת עד עומק, ואינך משלח ידך במה שיכול לערער את האשליה השלווה שלך. במיוחד אם זה בא בדמות מכשפה שכמוני..

אז אני לא קוראת אליך שתבוא, כי פעם קראתי והפנת מבט, כעת אני רק מקווה שכבר תבוא השעה בה תתמלא בסקרנות עד לשד נשמתך ולא תעמוד בדחף, שאני מתפללת שקיים בך, בדחף שנפלו לו כולם לפניך.

אתה מאמין בכשפים?

מאמין בסודות גדולים של נסתר שיש לגלות?

כך או כך, חסר אמונה או חדור בה, דפוק על דלת חדרי ואראה לך. אז תוכל לדעת מה ריחה של הקדרה, מה קולו של לחש ומה צעדי הריקוד. ובסוף דבר, כשכבר תשתכר מן הנסתר, אתן לך ללגום מן השיקוי. שתוכל לדעת אותי, גם אם תהיה אז שתוי..

שיקוי עצמי/ שירה.ב

אתה מאמין בכשפים?
כי אני מכשפה..

האמן, בכנותי נודעתי!

לו רק תעז ותשתה

מהשיקוי בקדרה

תבין את אשר דיברתי.

מהלתי בו רוח

תיבלתי בשמי

ובחשתי בכף רחבה.

תלגום כבר עכשיו,

אף ישר מן הכלי

והייתי לך

           אהבה.

[24/1/07]

היום יום הולדת לחברה הכי טובה!
המון מזל טוב מותקק!! עד 120, רק טוב ואושר!! אני סיק און יור אססס!!!!!!!!!!

ברוכה הבאה למעגל ה"קרבות לחופה" בחדר "18+" :P

אוהבת אותך כמו שרק אני יכולה, והכי טוב שאפשר!

3>

00:50 [למעשה ה25/1/07..]

באמונות שלי

זה לא משאיר אותך תלויה, כשאת משננת לעצמך מנטרות שהאמת שייכת לך. פתאום את לא נופלת, מכל אגרוף שמשלחים בך. לא משאירה את העלבון במשכנך לזמן ממושך. הוא אמנם מבקר בך, אך את לא מציעה לו קפה ועוגות (כמו פעם) אלא רק מחייכת ומזמינה אותו לצאת.

רק שינשק את המזוזה בצאתו. רק שישאיר אותך כבר לאנחתך..

אומנם את כלואה בתוכך עדיין. בכלוב הזהב היפה שלך..הכובל. אבל אין לך משהו טוב מזה..

הם מלטפים אותך, וזורקים לך קצת אוכל פעם ביום, ועדיין את לא מוצאת סיבה לצאת. שום דבר לא נראה כמו שווה את המאמץ בלפרוש את הכנפיים עבורו..להתאמץ לצאת בשבילו אל הרוח. הם קוראים לזה לעוף, את קוראת לזה לברוח.

אומנם את שבויה ואסירה של עצמך, איש אינו מחזיק אותך תחתיו בשליטה דיקטטורית כמוך, אך עוד לא הצלחת להסיר את האזיקים.

הוא אומר לך שהמפתחות שייכים לך..אבל משהו אומר לך שהם לא נועדו לפתוח קשרים. לא נועדו לשחרר בדידויות. ואת גם לא בדיוק לבד..יש לך הרבה מבקרים שבאים בך לבהות. המון פרצופים וקולות מוכרים, אפילו הוא בא מפעם לפעם.. אבל עדיין. משהו חסר. זה אפילו לא הוא שאת רוצה כל כך..הרי לו יש כלוב זהב משלו. הוא לא צריך אותך אצלו.. הכי רחוק שאת יכולה ללכת, זה עם המחשבה שלך- שהוא לא מודה שאת עושה לו קצת טוב.

אבל זה לא משנה הרבה. בטח שלא אצלך.. בכלוב ארבע אמות הזהב שלך. בארמון מצופה הברק שלך. תמיד אמרת שחיצוני הוא שקר. תמיד ידעת שאת צודקת.

וזה לא משאיר אותך תלויה. לא עוד.. כבר אין התחבטויות בין רע לטוב. את יודעת עכשיו, וגם הוא יודע- שהבחירה היא בין רע לרע מאוד. הרע במיעוטו הוא שלוקח, אוחז בידך ומושך. על אף שבידך המפתח, את מסרבת שוב ושוב לצאת.

כי אין עוד מלחמה שמשאירה אותך באוויר, כי את יודעת שהאמת שייכת לך. והאמת מכתיבה, שהשלטון שלך יהיר, ושמציאות ואשליה הן היינו הך.

"אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו
נצמדים לקירות הבתים
ורוב הזמן מתביישים בגופנו
חופרים מקלטים

[..]

באמונות שלי

אני יושבת לכתוב, פתאום לא מתוך צער. מפשיטה מעליי, תלאות של יום מחוייך.

היית מאמין שאצליח, יום שלם בלעדיך? יום שלם בלי לאחוז בידך ולו לרגע??

אני מודה, אני תוהה לא פעם בחסרונך. אולי אפילו לא מאמינה איך נטשת אותי כך, וכבר רואה את הפעם הבאה שתשוב. אני יודעת שעברת על סף דלתי יותר מפעם בימים האחרונים. אני גם יודעת שדחיתי אותך, באיזה תירוץ לא משכנע שאני "בדיוק צריכה לצאת"..

אבל צער שלי, עצב מכאיב מתעטף שלי, אהבה נדושה נטושה שלי, לא שכחתי ולא אשכח. לא נגמלים מסם כמוך בִין לילה, וגם לא בִין שלושה. וכמו בכל תקופת גמילה, יש ימים של קריז מטורף..של הזיות ודמיונות מעוררים סלידה ושטפי דם.

אבל אל תפחד. כי אפילו אני כבר לא מפחדת.

מעניין מה הוא היה אומר על זה, האיש השני שאהב אותי..

הן ראו אותו היום. את הציור הארור שלי. זה שהייתי מתה להשיל, כן להשיל, מעליי ביום יפה שכזה. ובין כל העיניים, שתרו וביקשו אחר הציור, היה זוג עיניים אמיץ במיוחד.

היא משכה אותי אליה, הפשיטה את השרוול במהירות והחדירה מבט. "זאת אני," היא אמרה לי, "אני שכתבתי שאני לא מסוגלת להודות באהבה אליך."

השבתי לה, שכך תארתי. שזה בסדר, שאני מבינה. ופתאום זה הזדחל..החל לעלות מעמקי הבטן המכוסה שלה, על אף שראיתי הכל כמו שקופה היתה. עוד לפני שדיברה שוב, יכלתי לחוש בכעס שאגרה אצלה וחיכתה לשפוך עלי.

אז זה נשפך.

יותר דאגה ועצב עמוק, מאשר כעס. היא הגירה דמעה, אולי אפילו שתיים. ואני חיבקתי והבטחתי שאני לא אעשה את זה שוב.

היא חיבקה אותי חזק. כמו שמחבקים כשמגלים משהו מאוד מכאיב על מישהו שאוהבים. אז נשבעתי לה שוב, אמרתי שעכשיו דוקא טוב לי, ונפרדתי ממנה בבקשה עמוקה, שלא תבכה. רק שלא תבכה...

כשעזבתי אותה, מועקה עדינה ויפה חנקה לי את הלב. הצטערתי על הצער העמוק, שחדר לי את התודעה..הצער של גרימת הצער. אז נידפתי אותו מעליי, בצהלות שיגעון וטירוף. החלטתי ביני לביני, שאם משהו יעצור אותי מחריכות מאין אלו, זה יהיה אותו הצער.

אני לא כועסת על עצמי יותר. משתדלת גם שלא לשנוא. אני מניחה שהגיע הזמן להפסיק לנסות להתרחק מעצמי..הרי ממילא אנחל רק כישלון.

אך מלבד אותו רצון, שחשבתי שכבר טבע בי, יש את הצער אליו אני מכורה באינסוף שאיפותיי. וזה מגדיל את מרחב הכישלונות בחיי, תחת כותרת "שינוי תמידי" , תוך צימצום נזקים בחלק אחר, תחת כותרת "רצונות טובים".

אולי הגברים בחיי הם שיעידו, כמה רצונות מתחברים עם שינוי. אולי הם יעידו כמה מר טעם הכישלון, וכמה מכאיבים הבריחה והעיתוי. וכמו בכל התמכרות לסמים, זה מתחיל מקל ומתדרדר לקשה. אם פעם התמכרתי לצער שלי, היום בסם שלי יש גם צער אחר. וצער גרימת הצער, הוא המכאיב והמטריף מכולם. משגע את מערכות הגוף, מבלבל את כלי הדם..

אולי הגיע זמן גמילה, אולי הגיעה עת תגמול - אספי את השברים, ילדה, מחר יוצאים לעוד סיבוב.

[שיר משופצר, בהקשר קצת שונה מהמקור שלו..]

משחק / שירה

זה סוף המשחק

הירח כבה

והלילה שלי

אינו הלילה שלך,

לא רוצה עוד סיבוב

מאסתי בהפסד

אף הוריד כבר נבוב

מרוקן , מפחד.

אתה לא מרפה

מאלץ שאמשיך

מושך, לא מרשה

ואני איתך [אף שהחשיך]

אך כמה עוד אפשר?!

די.

אזל החול.

אל תשוב אלי מחר,

מאסתי מלסבול.

[14/1/07]

"ככל שתבקשי לשכוח
ככה יהיו לך סתרים
רק אל תסתכלי פנימה
אף פעם
ואם הישרת מבט
וגילית את כל השקרים
אל תמרחי בחיוך את הזעם

אומרים שהאמת טובה
לגעת בחייך
אומרים שהאמת קרובה
לשביל שלרגלייך
אם לב שבא מולך
מחייך אלייך

[...]

אומרים שזו אומנות
להשתחרר מהעבדות
אומרים שזו אומנות
להבין את המשמעות
וברגע אחד שתפסת
עשית טעות.."

{אתי אנקרי; אומרים]

23:22

עוד 38 דקות אני חוקית!

מי בא למרטיני?!

מחר- סיירת בחיפה.. שיהיה בהצלחה ונסיעה טובה:)

לילה טוב.

באמונות שלי

אני שמחה.

כמעט בכיתי בדרך הביתה מרוב אושר.

הן הדבר היחיד שאני שלמה איתו. היחיד שנותן לי סיבות להיות, ולהשתדל לעשות את זה טוב.

אני אוהבת אתכן. אחת אחת. אוהבת כמו שאי אפשר לתאר..

אני אוהבת אתכן יותר מאת עצמי (אני מניחה שבכן לא הייתי פוגעת בשביל לבדוק אומץ..) ובטח שיותר מכל השאר.

אם ישאלו אותי עכשיו, מתי אני ב-א-מ-ת שמחה, אני אגיד - כשאני נותנת לעצמי. וזה רק כשנוח לי וכשאני מרגישה שלמה, וחופשייה להיות שלמה. וזה קורה רק עם אנשים מסויימים- בדיוק כמו שאני מעזה לבכות רק ליד אנשים מסויימים.

רק איתכן.

יש לי שלוש אחיות ביולוגיות, וכמעט כפול אחיות בנפש.

אני מצטערת שאני מצערת אתכן כל כך הרבה בזמן האחרון, אבל אם אני חושפת את היד מתוך רצון, אחרי שחרכתי אותה מתוך רצון, כנראה שאני יודעת שאני בסביבה בטוחה.

אז נשאר לי רק משפט אחרון, לפני שאסכם את אחד הלילות המאושרים בחיי-

תודה שאתן נותנות לי לאהוב אתכן כל כך.

באמונתי

עבר בקושי יום מאז הפעם האחרונה שציירתי. והנה בכל פעם שאני קצת מפחדת או מאבדת ביטחון, אני מרימה את השרוול ומלטפת את הקוים האדומים שמעטרים את יד שמאל. אות הניצחון שלי.

למרות שאני כבר רואה אותם נעלמים, לאט לאט, כמו צעדים בבוץ של ים. וגם הלטיפה כבר לא צורבת, כמו השמש השקרנית בימות החורף המהתל..לא, אני לא כועסת. גם לא מתכוננת לציור נוסף. אלא רק לא מעכלת את חוסר השפיות שפוקד את נפשי לאחרונה. לא מצליחה לתפוס איך מה שנראה לי בעבר כטירוף מוחלט ומעשה אסור בתכלית, המקוטרג תחת "מחלות", איך מעשה כזה הופך מציאות ניתנת להבנה. איך לא מפחיד יותר לאחוז סכין או לגרום לעצמך סבל.

מתי איבדתי את הערך לדם שלי? מתי הפכתי סבל למזור וצער למרפא? מתי הספקתי להטביע את הרצון לעוף..

אני נכעסת כשמבקשים ממני לשוב. כשמבקשים מ'שירה' לחזור. זאת טעות איומה, כל כך איומה שהיא מוסיפה עוד קו לציור בלי לערב אפילו מספריים. שירה כאן. קצת שונה, אבל שירה. ואין טעם לומר שיש אהבה אם בעצם מתגעגעים ל'שירה' של פעם. איזו מן אהבה זו..אהבה למי שכבר איננה. לאיזו דמות יפה ומחוייכת, כזו שמחבקים כל בוקר ומנשקים כל ערב. והנה היא, עודנה, אך היא חולה עכשיו. חולה מאוד. וכשחולים זה לוקח את הצבע, לוקח את היופי והחיוך. אז קצת קשה לחבק אותה כל בוקר, וקצת מכאיב לנשק אותה כל ערב. אבל משתדלים מאוד, כדי שהיא לא תרגיש שונה. ומצד שני, לא יותר מדיי, שלא תרגיש שמרחמים עליה. אבל היא מבחינה במבטים שמסגירים הכל. את הסקרנות הנוטפת, את הרצון לראות כדי להאמין. להביט לרגע ממושך או מקוצר בציור ההוא שהיא אומרת שציירה. ועם כל אלו יש גם פחד, אולי בכלל עדיף לא להאמין לה..

אז אני יוצאת מכאן לשלושה ימים. יותר נכון לשני לילות. יוצאת מכאן עם תיק גדול וציור על היד.

זו רק הקדמה לעוד הקדמות רבות שיבואו לפני הדבר האמיתי- בשנה הבאה.

לשלושה ימים, או שני לילות, אני מתרחקת מהן מרחק של שעות. והבטן כבר כואבת כל כך חזק..ממתי אני מפחדת להשאר לבד?!

אבל יהיה בסדר. כי אני תמיד בסדר בסוף.

יש לי אות ניצחון על היד ואהבה שותתת בלב. אחיות רחוקות מהעין, ו48 שעות לחשב.

ואם כבר בנצחונות עסקינן..

כישלונות / שירה

הם אומרים לי

ילדה,

אל תרוצי

אל תרקדי בסיעור נשימות

את יודעת, שסוף פירואט

הוא נפילה ברגליים כושלות

ואני מנסה

במלוא מובן ניסיון

להיות ילדה מחונכת

להקשיב לגדולים

לא לבוא לסלון

כשהם בוכים על שתיקה מלוכלכת

[10/1/07]

13:25

סוף שבוע נעים, מלא געגועים גלויים וחסר כשלונות.