באמונות שלי

בסייעתא דישמיא

ילדה טובה

עומדת מול מראה. קולעת צמה, מרכיבה משקפיים, כי נגמרו העדשות, ותוהה כמה זמן ייקח עד שתתחיל לתהות שוב ושוב בהבעה שלה היום.

והיא נועלת בנתיים, ואנס בשחור לבן אדום, כאלה שקרועות למעלה ומלאות פיסות שונות של בדים מעורבים..כמעט כמוה.

אז פתאום היא שומעת קול, מתוך המראה הארורה שמראה לה את כל הרע הזה שמוקרן ממנה,והקול אומר לה לנסות, לראות מה מתאים לה היום. והיא מחייכת, ואח"כ בוכה ובסוף משאירה פנים חתומות. חסרות הבעה. ומחליטה שככה, ככה הכי טוב. להשאיר לה תמיד בצד, את האופציה לבכות..

כי חיוך זה משקר ובכי זה ערום.

אז היא מוציאה את המכשיר, זה עם המוזיקה שעושה לה נעים, מרימה את התיק על הגב ויוצאת מהדלת.

בוקר, העיניים הריקות סורקות את הרחוב הלח מהגשם של הלילה זה שהיא פיספסה, היא מעשנת את האויר הקר עם הריח הזה של החורף ומחליטה לפנות ימינה. היום תלך ברגל.

ובדרך היא שומעת אותם, אנשים חולים כמוה ששרים על מה שבפנים משתגע, והיא נכנסת אליהם עמוק לתוך המילים..עמוק כל כך עד שהיא שוקעת ולא מצליחה לשמור על ההבעה או חוסר ההבעה שבחרה לעצמה בבוקר..והקוים של הפנים מתחילים להראות, והשקוף של העיניים מתחיל לטפטף, והואנס החדשות נראות כל כך אומללות מול כל הליכלוך הזה שהיא משילה מעליה לאט לאט. אז היא מתמלאת רחמים עצמיים..ושנייה, ממש שנייה, לפני שהיא מגיעה לשער הירוק הזה שסוגר אותה לימים שלמים, היא מנגבת את העיניים ונושמת עמוק. מזכירה לעצמה את התרגילים של הבוקר- מחייכת חיוך כדי למתוח את הפנים שהתייבשו מהדמעות, ומחזירה את הפנים החתומות שהוחלטו פה אחד שותק. וככה רגע לפני, היא מתארגנת בראש מה להגיד להם היום, ואיזה סוג חיוך למכור..ואם להיות היום אוהבת או להעלם באיזה חור.

והשער מתקרב, ומולה עומד שומר, אז היא נזכרת במסיכות ושולפת אחת ונותנת לו הרגשה נעימה לרגע. אבל כשהגב שלה אליו, הוא לא רואה אותה משתנה..נשאבת למשך עוד דקה אחת אחרונה לתוך תוכה..וכשהדלת הלבנה נפתחת היא סוגרת אותם. את האנשים החולים האלה שאין להם תרופה. היא מחזירה את המסיכה לפנים, ומבטיחה לעצמה, שרק עוד יום אחד..תהיי ילדה טובה.

שקוף למחצה / שירה [23/10/06] א' ר"ח חשוון תשס"ז

נערה שקופה חוצה את הרחוב

מטפטפת כאב דרך העיניים

בקול שומעים איך רועדת מקור

ודרכה אפשר לראות שעכשיו בשמיים

יש שמש שקרנית ולידה ענן שחור

כי גם אלוהים, מסתבר, כבר שבועיים,

שונא להחליט, שונא לבחור

בין אור לחושך, בין יין למים

נערה חצויה משקיפה על הרחוב

מטפטפת דם מלמעלה, צד שמאל

בקול שומעים איך שכחה לאהוב

כי מישהו בפנים לא עזר לה לגדול

ואיך זה בכלל מרגיש כשזה טוב?

כשהשחור בשמיים הופך לכחול

שמים שותים גם בלי אקמול

שלאהבה הזאת אין טעם של חול..

אז היא צועקת בשקט שמשתיק את הקול

מילים שאחר כך קשה לה למחול:

"אל תאהב אותי, שומע?
לבד תמיד היה לי טוב

בלי שאף אחד נוגע

בלי שאף אחד קרוב

ואם המבט הזה קורע

תשלח יד אחת למחוק

ואם אינך יודע

תעשה פרצוף ושתוק."

"אני לא רואה אני שומע

אני לא טועה אני יודע

להקשיב לך כל כך

ולא לראות אותך.."

(דניאל סלומון; עכשיו)

בסייעתא דגשמא

זה אולי נשמע מוזר, אבל תמיד כשאתה בא אני נרגעת.

פתאום שום דבר לא משנה, ואני מרשה לעצמי לעשות בדיוק מה שאתה או הלב מכתיבים לי. אני פורקת מעליי את כל המטענים הכבדים ומתיישבת איתך באחת הפינות השקטות האלה שעושות נעים וחם (או נעים וקר, מזה משנה..)

לפעמים אנחנו בוכים יחד, או סתם חופרים עמוק ומכאיבים לי בדיוק במקום שכואב.אבל זה משאיר אותי רגועה. רגועה ושותקת.

ככה אני יכולה להסתובב ימים שלמים, להניח את הראש על השולחן ולהתפלל שאף אחד לא ישאל למה או מה קרה. כי מה אני כבר יכולה לענות?

שלא דיברתי עם אלוהים כבר שבוע, שאנלא מסוגלת לעמוד מולו ושאני רק הולכת ומתרחקת? שההורים שלי הוציאו עליי אלפיים שקל אקסטרה החודש, ואני עושה טובה שאני מחייכת אליהם פעם ביום כדי שירגישו קצת טוב עם עצמם, אבל אח"כ כל היום אני מסתובבת עם עיניים צורבות ולא מדברת כדי לא להוציא עליהם את מה שיושב בפנים? מה אני כבר יכולה להגיד?! שאני יושבת במכונית, באמצע הלילה ובאמצע הרחוב, עם האיש שאוהב אותי, וכל הזמן מתפללת שישלח אליי כבר יד ויכאיב לי? שיפסיק כבר להיות כל כך טוב אליי?

מה אני כבר יכולה לענות..שאני עוד ילדה קטנה שמרוכזת בעצמה ובמקום לשים לב היא שמה זין?!

אז אני 'שמחה' שאתה כאן. עצב יקר וחורך שלי. שמחה שאתה כאן כדי להזכיר לי, שאני חולה. כי איבדתי אותי. כבר שבוע שאני לא שירה או כבר שבוע שאני נעלמת לעצמי בתוכי.

אין לי אלוהים ואין לי אהבה. אני מצליחה לשקר אפילו לעצמי עם החיוכים הטיפשיים שלי, ואנשים מתחילים לחשוב שאולי אני באמת מאושרת..

ואולי אלו תופעות הלוואי, יגון קודר שלי, אולי זה מה שקורה אחרי שאתה מנסה לדעת ולהכיר את עצמך טוב יותר ומה שאתה מגלה זה שברים ורסיסים (כי את הכל כבר שברת..). אז אתה מתחיל להקיא הכל החוצה, עד שאתה ריק מבפנים. כל כך ריק ששומדבר לא נשאר להאחז..לא אהבה, לא אלוהים לא אמונה..

מה אתה אומר צער עמוק שלי? יבוא יום ואהיה אמיתית? יבוא יום ואצליח לחבר הכל מחדש?

נקווה שאעשה עבודה טובה יותר משלו..מהאלוהים..זו לא חכמה ליצור אדם שבור =/

משו קטן,

אף פעם, אבל אף פעם, אל תדברו איתי פנים אל פנים על הבלוג ועל מה שכתוב בו (מבחינת תוכן). זה העולם שלי, אתם חודרים אליו, אז תעשו את זה בעדינות. בלי שאני ארגיש. כל העיניין הוא לכתוב, לכן כשאתם מגיבים זה עושה טוב..אבל לדבר..לדבר זה כבר מכאיב. אפילו למזוכיסטית כמוני.

{בתקווה לעריכה..}

- להישאר לבד. לגמרי לבד. -

פרולוג

מטרת התרגיל

לדעת.

מהלך התרגיל

1. להשאיר את עצמי לבד. לגמרי לבד.

2. לשבור את עצמי לגמרי:

   א.למצוא את מה שעוד שלם בי.

   ב. לשבור אותו.

(זו לא חכמה לשבור את מה שכבר שבור..)

3. לבכות

4.להכאיב

5. להפחיד

6. לצעוק לעצמי את מה שלא הייתי מעיזה ללחוש..

היא אומרת, שלמרות הכל היא עוד אוהבת אותי. וזה לא משנה, כמה שאני אתן לה סיבות לשנוא אותי. כמה סיבות אני אתן להן, להם, לכולם.

סופסוף הבנתי למה-

אי אפשר לשנוא מישהו שחי על אהבה.

זה לא אנושי.

הם יודעים, בדיוק כמוני, שברגע אחד הם יכולים למחוק אותי. להפנות לי את הגב וללכת. הם יודעים, שלא ייקח הרבה זמן, עד שאני אתנדף. אצא מכאן החוצה. כמה שיותר רחוק..כמה שיותר רע.

אז הם יושבים לידי. כל הזמן. מחכים שאתן להם להחזיק לי את היד..שאתן להם להיות שם בשבילי. כי אני חולה.מכורה.

מכורה לאהבה..לתשומת לב.

והם שלי, למרות שאני לא שלהם. למרות שאני לא של אף אחד..

אז אני עוטה מסיכות, וצובעת שמלות, כדי שהם ירגישו קצת טוב שם. לידי.

כדי שלא ילכו לי. כי אני לא יכולה לבד.

אפילו לא אני...

מסקנה מהתרגיל

אי אפשר לבד. אפילו לא אני.

"Trying to believe

The scars unseen

The tears wash clean

You don't wanna breathe the air you breathe

You don't know how you'll live a life alone.."

בסייעתא דישמיא

פרולוג

גשם.

אינסטינקט- לעמוד, להרים את הראש, לעצום עיניים ולפרוש ידיים לצדדים.

אני חושבת שאיפה שהוא, שם למעלה, כשייצרו את האבטיפוס שלי, התבלבלו. נתנו לי אינסטינקטים לברוח ממה שלא צריך ולהשאר עומדת במה שכן.

לברוח מעצמי ומכל מה שעושה לי טוב כמוהו אבל לעמוד יציבה (אם אפשר לקרוא לזה כך) בגשם וסערה, באהבה קורעת למישהו שהורס אותי..

התפללתי כל כך הרבה זמן לרגע הזה שיבוא, לרגע בו מישהו יאהב אותי מבפנים עמוק למרות שידע כמה שאני משוגעת ומתוסבכת..אבל שכחתי לבקש דבר קטן. שכחתי לבקש לאהוב חזרה..

שירה של אף אחד

הם קראו לזה שירה של כולם. היא אמרה שזה בעצם שירה של אף אחד.

אני מכסה אותם עם הכנפיים. את כולם. אבל אותי משאירה בחוץ.

גם ככה קר אצלי בפנים, גם ככה יורד אצלי תמיד גשם, עוד כמה טיפות של מים מבחוץ הן לא מה שישנה לי..

והם לא מבינים מה כ"כ יפה בחורף, מה כ"כ מושך אותי בלילה, בקור.

הם לא מבינים, שרק ככה, יש לי סיבה חיצונית לרעוד.

שרק כשיורד גשם זה לא נראה מטורף מצידי לבכות ולהגיר עצב.

שאני יכולה להסתתר גם בלי לברוח והעננים שלי לא נראים חריגים בשמיים.

שרק אז לא מבחינים בדמעות שיורדות דרך קבע מהצללים השחורים שמדדים אחרי..

כי החורף משרה אווירה שכזאת, שדורשת חיבוק, בשביל כולם. פתאום לא רק אני מפרפרת מקור ופחד. לא רק אני זועקת למעט חום.

ואני מצטערת. מצטערת שכל שנה אני מחכה שגם ל'כולם שלי' יתחיל להיות קר, ושכולם יתחילו לרעוד. אבל ככה זה, אני שירה של כולם..

שירה של אף אחד.

שירה של אף אחד/ שירה 15/10/06

לאט לאט..=/

אל תתיאשו ממני.

נ.ב

את. מצטערת, לא יכלתי להתאפק..זה רדף אותי כל הלילה. את בטוח מבינה.

בסייעתא דישמיא

כשהוא איתי, הוא לגמרי איתי. הוא מקשיב, הוא רואה, הוא מרגיש. פשוט איתי. כולו שלי.

הוא אומר שהוא אוהב אותי. שהוא שלי בלב. למרות שאמרתי לו שלא כדאי לו, ושילך ממני כל עוד הוא יכול.

ניסיתי להסביר לו, שאני מסוכנת..שאני מתוסבכת ומסובכת..ותוך כדי ההסברים, התחלתי להישפך לפניו ולפשוט את העור.

אבל הוא הקשיב לי.

הרבה זמן לא הקשיבו לי ככה..לא הינהנו בכאב אמיתי לצער העמוק שנובע ממני. לא אמרו לי שאני יפה. לא מצאו בי משהו לאהוב. לא הסיטו את הוילון והמסכים שלי ושלחו יד ללטף..

אמרתי שאני לא יכולה לאהוב אותו, כי אני לא אוהבת אותי. שאני מפחדת לא לאהוב באמת, שאני מפחדת שהוא לא אוהב אותי באמת..שאני מפחדת לפגוע בו כמו שרק אני יודעת..הכי כואב שאפשר.

"אף פעם לא ראיתי אותך עצובה.." הוא אומר לי, תוך כדי צחקוקים מטורפים שלי באמצע שיחת נפש לילית.

"עכשיו אני עצובה." צחקתי. והיה לו מבט עצוב בעיניים..בעיניים הכי כחולות שראיתי אי פעם.

הוא אומר שאני לא יכולה להיות עצובה כל הזמן, אם אני לא מפסיקה לצחוק. שעם צחווק כמו שלי, אי אפשר להישאר עצובים לנצח..גם אם זה רק בשביל ההדחקה.

ואני מסבירה לו..שזו המסיכה הכי יפה שלי.

אני מצטערת.

לטבוע בך/ שירה 10/10/06

כשאני טובעת בך

אני שולחת יד

בזעקה כואבת

שתציל אותי [ממני]

ובכחול העמוק הזה

שבעיניים שלך

סערה מתחוללת

[מזכירה לי שעודני..]

ובין מבטי שיכחה

וצחוק מסיכה

היא עושה פרצוף של שככה

אך נשארת בי,

אל תלך ממני

אל תאהב אותי

רק תן שאטבע בך

ואשאר בתוכי..

פ-ח-ד-נ-י-ת =/