באמונות שלי

באמונתי

זוית של תשעים מעלות.

רגל שמאל בקו ישר עם הגב והראש, רגל ימין יציבה וישרה על הקרקע, ידיים פרושות לצדדים כמו כנפיים.

אני עוצמת עיניים ונושמת. שלוש שניות ארוכות, מדמה לנצח. ואז, בדימיון הנקי שלי, אני מדמיינת שאני נופלת. נפילה חופשית וטהורה עמוק אל תוך ההר מתחתי.... בום.

זה מתחיל לכאוב לאט לאט..הקולות..צעקות מלמעלה, מבחוץ, מישהו צורח.בוכה.

אני לא מרגישה כלום, שום דבר חיצוני. לא מרגישה את חיכוך הגוף השבור באבנים הקשות, או את הענפים ששורטים את העור החלק בדרך. יש רק כח אחד שמושך עכשיו..

לפני הרבה שנים, האיש עם התפוח קרא לו כח הכובד. במקרה שלי, זה כח משיכה חזק. משיכה לחופש.

והתאוצה שלי, פיסיקלית* היא ברורה מאוד, אבל דרך העיניים שלי היא קצת שונה..

הזוית היא תשעים מעלות, בין עזיבת המדרון והלב. הסינוס היה ויהיה תמיד אחד- בלתי מעורער וברור. רק כח הכובד..המשיכה הלא ברורה..משתנה בהתאם למצב הרוח.

היום קפיצה, מחר עצירה, וברגע הבא נופלת. רק הבטחה אחת, שהבטחתי לה, מחזיקה אותי באויר- מרחפת.

אין לי מושג איך זה קרה. הקטע פשוט נמחק. וזהו, אבד לי קטע שלם =/

זה השיר שפורסם בפוסט המקורי ז"ל-

בְּכִי רע [בחירה] / שירה 28/11/06

צבעי פניה דוהים

אל מול תוגתה המתפשטת

מתחילה מהלב

מכאיבה מכאיבה

אז עוצרת בראש

-מתרחבת.

אין בכוחה עוד לברוח

אין בכוחה להסתיר

השכבות עוטפות בכח

ומקלפות עד להחוויר.

פנייה ימין, פנייה שמאלית

אולי עולה אולי יורדת

מתחילה מהלב

נשימה נשיפה

עוצרת-

צומחת או נובלת?

חבל..

נתחיל בתודה. לא העליתי בדעתי, שהתרגיל יעלה ויכוח מסוג זה. אני שמחה כ"כ שהוא העלה.

אני חושבת שזה מראה שיש בכם המון, ושאתם מאמינים שיש גם בי..זה נותן כח. המון כח.

אני רוצה שתקשיבו לשיר הזה-

sufjan stevens / john wayne gacy

אלו המילים של השיר, הוא נכתב על המקרה של ג'ון ויין גייסי.

Sufjan Stevens / John Wayne Gacy, Jr.

His father was a drinker and his mother cried in bed
Folding John Wayne's t-shirts when the swingset hit his head
The neighbors they adored him
For his humor and his conversation
Look underneath the house there
Find the few living things, rotting fast, in their sleep
Oh the dead
27 people
Even more, they were boys, with their cars, summer jobs
Oh my God
Are you one of them?
He dressed up like a clown for them
With his face paint white and red
And on his best behavior
In a dark room on the bed he kissed them all
He'd kill ten thousand people
With a slight of his hand, running far, running fast to the dead
He took off all their clothes for them
He put a cloth on their lips, quiet hands, quiet kiss on the mouth

And in my best behavior
I am really just like him
Look beneath the floor boards
For the secrets I have hid

אני אתן קצת רקע.

ויין גייסי היה אדם רגיל לכל דבר, ואפילו יותר מזה. הוא היה מנומס, אדיב, חכם, חברותי..הוא היה מקובל מאוד בחברה, היתה ברשותו חברת בנייה ובשעות הפנאי אפילו היה ליצן רפואי בבי"ח! אדם, שמבחוץ, לפי כל הקריטריונים שלנו כחברה "מתוקנת", נראה לא רק שפוי, אלא מודל לחיקוי!דוגמא!

זה האדם שכתבתי עליו את הפוסט. להיות בחוץ כ"כ טוב ונפלא, אבל בפנים רוצח..

והתרגיל הזה, הוא גורם לך לחשוב, שאי אפשר לדעת כלום..אפשר רק לנסות. ואתה יכול להיות בטוח שאתה מכיר מישהו, כשאתה בעצם לא. שהכל חיצוני וכולם לובשים מסיכות.

אז אולי אני שנויה במחלוקת, והאומנות שלי לפעמים נשפכת מהקווים הברורים של החברה ה"מתוקנת" שלנו, אבל לפחות לי יש אומץ להגיד בפנים את מה שאני חושבת. אני אמיתית. אני לא מסתירה מכם דבר. לא כאן..

אל תשפטו אותי לפי מה שבחוץ, לפי ההגדרות החיצוניות של מהו אדם טהור, נקי וטוב. תסתכלו מתחת, תבדקו בדברים שאני מחביאה..בדברים שאני לא מראה. רק שם תדעו מי אני. רק שם תוכלו לבוא אליי בטענות החורצות שלכם על רמת האמונה והדת שלי, או על כמה טהורה הנפש שלי ועד כמה אני מטמאת אתכם. כי אני עושה בדיוק הפוך, אני מראה לכם את הבפנים, את מה שלא תוכלו לראות בשום מקום אחר.. כי בחוץ הכל שקר. הכל חיצוני. מבחוץ אני יכולה להתנהג יפה, ולהיות אדם טוב- או סתם שחקנית מעולה..

אני מקווה, שעניתי כאן מעט על התהיות והשאלות שעלו בכם. אני בטוחה שיש עוד חילוקי דעות, בעיקר בגלל הדרך. ויודעים מה, אולי זו לא היתה הראויה ביותר, אבל היא היתה החזקה והמזעזעת ביותר. אני לא מתחרטת עליה בשבילי..אולי קצת בשביל הכאב שלכם.

אבל תהיו בטוחים, הכוונה שלי אמיתית וטהורה.

אני אוהבת את כולכם. אוהבת כמו שרק אני יודעת לאהוב. אמיתי וטהור.

תודה, שוב.

שירה.

לא ממולץ לבעלי לב חלש, נשים בהריון, ונערים יפים מדיי.

(חלק שני)

אני יושב על הכורסא שלי בסלון כבר שעה בתהייות על הערב. מעביר ומתכנן בראשי את המהלכים, תופס במוחי את הפרפרים שמתרוצצים לי בגוף וגולשים על מפלי האנדרנלין בדמי. אני מתרגש כמו נער מחוצ'קן בדייט ראשון עם מלכת הכיתה המחורבנת.

הוא אמור להגיע בכל רגע.

אני נכנס לחדר ומסדר אותו מעט, שיראה יפה. אחר כך אני מוציא מהארון באמבטיה את הבקבוק עם המדבקה הצהובה (CHCl₃ (Chloroform   ושם אותו על השולחן הקטן ליד הממחטות..אני כבר לא יכול לחכות.

טוק. טוק. טוק.

שלוש דפיקות שנשמעו היטב. יש לו כח לנער וזה רק מלהיב אותי, בחרתי נכון. שוב. 

אני צועד באיטיות אל עבר הדלת, שוקל ומודד בראשי את הצעדים עד הרגע המיוחל..נעמד מול הדלת, שולח יד אל הידית...פתוח.

הנער מחייך אליי, אני מחווה עם ידי "תיכנס..", וסוגר אחריו את הדלת. נועל. האנדרנלין דופק לי בורידים..אני יודע שמכאן הכל ילך מהר אך מנסה למשוך את הרגע. אני מעביר מבט תַּאֵוו על הגוף שמולי, הכתפיים הרחבות, הרגליים הארוכות, העור החלק-שעוד לא הספיק לחוות דבר שיפגום בשלמותו- , הידיים הגדולות, השפתיים האדומות, העיניים המלאות..

כך אני עומד שם ובוחן אותו, מעביר את עיניי הלוך וחזור על גופו הנערי, אומר לו בקול מתלחש "שב על המיטה שבחדר". הוא לא מבין, אז אני מתקרב, מבחין איך לאט לאט נעלמים החיוך והתמימות מפניו, ועוטפת אותו הילה אפורה של פחד ובדידות משַתקים.

הנער מתרחק עם כל צעד שלי..פתאום גופו המרשים הופך צנום וחיוור..

כל הכח התנקז למקום אחד בחדר- אליי.

אני שולח יד ארוכה אליו, תופס אותו במשקעים של הצוואר ומפיל אותו על המיטה. זה מתחיל.

הנער נאבק בי בכל גופו- שולח ידיים גדולות קפוצות לאגרופים, רגליים ארוכות בתנופות חדות ומיומנות- ואני סופג אותו, את המאבק, בהנאה צרופה אל תוך דמי. נותן לנער שיילחם עד יתעייף מעט. אז אני שולח יד אחת אל הבקבוק עם המדבקה הצהובה ועם השנייה אוחז בחזקה בגרון הצרוד מצווחות. שומע לחישה מותשת ומייללת "אתה מטורף..אתה מטורף..", שופך על הממחטה כלורופורם- שיספיק להביא אותו למצב בו אני רוצה אותו, גמור אבל לא מת. - אני מצמיד את הממחטה אל פניו של הנער, משחרר את צווארו מלחיצת ידי, ובנשימה העמוקה הראשונה שלו, הוא שואף את הכלורפורם שגנבתי אתמול מביה"ח.

שקט.

אין צרחות, אין יללות חנוקות, אין מאבק. יש רק אותי בעמדת שליטה מעל הגוף החיוור.

אני מעביר את ידי על פניו, מלטף את השלמות המזעזעת הזאת וסוטר לו. אחר כך אני מפשיט אותו, בשביל ההשפלה. ומתחיל לבעוט בו ולצעוק עליו, שידע שהעולם הוא לא מקום נפלא כל כך כמו שהוא חושב.

"זה לטובתך אתה מבין?! אני גואל אותך מייסורים קשים הרבה יותר! דווקא בגלל שאתה יפה ושלם כל כך!" ואני מסתכל לו בפנים היפות בכעס, בשלווה הבלתי מעורערת שנחה על פניו אפילו עכשיו. ואת כל האנרגיות והזרמים שזה עושה לי בפנים, אני מרכז אל הידיים שלי. אוחז שוב בצוואר החלק, ולוחץ.

                               לוחץ חזק.

עד שאני לא מרגיש יותר את הבומים המפוחדים בעורקים שלו.

עד שהצבע החיוור של פניו, הופך חיוור יותר. אז אני מקרב את הפה שלי אל האוזן שלו ולוחש "אני מטורף..אני מטורף.."

הזדהות

ת.ז

שם ושם משפחה: ג'ון. ג'ון ויין גייסי.

מין: זכר

גיל: 36

עיסוק: בעל חברת בנייה וליצן רפואי בזמני הפנוי.

תמונה/דיוקן:

מספר סידורי: 26526

תחביבים: לשוטט באזור כיכר בגהאוס בשיקגו, קצת סמים, קצת שליטה.

אוריינטצייה מינית: סוג של הומו.

 חלק ראשון

אני מסתובב ברחוב. בדיוק יצאתי מביה"ח..עשיתי שם כמה טריקים עם בלונים מתנפחים לילדים שאיבדו את התמימות.

העיניים רצות על האנשים. עוד מוקדם, אבל אני לא יכול להרחיק את המחשבות מזה. אני לא רוצה להרחיק..

העיניים נחות על נער אחד, נראה כבן 15 לפי ההתנהגות והבגדים, אך החזות שלו כשל בוגר מזה. יש לו מבנה גוף רחב, פנים נאות ומבט חכם.

הם לא יבינו לעולם..מה הטעם בלהשכיב בחורה? בלהכניע אותה? היא שברירית במהותה, חלשה, לא מאתגרת.

אבל כשבחור כמו זה ניצב מולך..זה עולה לך לאט לאט בפנים. אתה מרגיש פתאום את השליטה והחמדנות זורמים לך בדם..את הרצון העז להכניע אותו, להפיל את החוסן הזה. וכשהוא מגיע צעיר, עם כל התמימות והטוהר..אתה רוצה ללמד אותו את טעם החיים..לשבור את התמימות שעוטפת אותו כמו בכדור זכוכית..

אני ניגש אליו. השעה 17:00 עכשיו, עוד יש שמש בחוץ. הבחור מביט בי במבט תמהה, מזלזל משהו, ותוהה לפשר הקירבה שלי אליו. אני מתבונן בעיניו, דוקא נבון הוא נראה הנער הזה. לא כמו אחד שילך שבי אחרי פלאי המריחואנה.

אני מחייך לעצמי ואח"כ אליו, "תגיד בחור, רוצה להרוויח קצת כסף?" החיוך המזלזל של הנער סוקר אותי בחשדנות. אני מוכר לו את השואו שלי ודופק חיוך חביב של מליון דולר וסמיילי. "בטח," הוא אומר. עברתי את הבחינה."מה הדרישות?"

"יש לי חברת בנייה," אני אומר, ומשתדל להמשיך להראות נחמד ואמין, "אתה נראה לי כמו בחור חסון שיכול להועיל לי בכמה העברות. התשלום טוב," אני מבטיח לו, "ותוכל להתחיל כבר מחר."

הנער שוב בוחן אותי, אך מיד מתעורר מתהיות מרוחקות, מחייך, ושואל "אוקיי, אז מה עכשיו?" אני מחייך חזרה, מרוצה. נותן לו כתובת, ומס' טלפון. אומר לו שמחר, בערך בשעה הזאת של היום יגיע אל הכתובת הרשומה. הנער נראה מרוצה, ואני התחלתי מחכה לרגע שאוכל לגלות לו

שכבר אין אנשים טובים באמצע הדרך...