באמונות שלי

באמונתי ובסייעתא דישמיא

"שלום. משלומך?" אני אומרת לעצמי.
"הו..שלום לך! הרבה זמן לא דיברנו..מה את רוצה?"

"לא..לא משהו מיוחד.." אני משיבה לשאלה העוקצת משהו ומרכינה את הראש. כמעט חוזרת בי על הרצון לשאול את השאלה שיושבת עמוק בפנים..

"טוב. זה לא ששכנעת אותי, אבל בסדר.." הוא אומר, ואני יודעת. לא שכנעתי את עצמי. אבל ככה אני..אני מוותרת לי.

סבתי על עקביי והתחלתי לצאת מתוכי ולהתרחק מעצמי..אני מתרחקת מעט ונעצרת. ושוב מתרחקת, ושוב נעצרת. סבה שנית במן חצי סיבוב שכזה, ועם העיניים הסקרניות שלי מסתכלת בעצמי במן דֵכי לא ברור.

פתאום הוא אומר לי, " אולי תגידי את זה כבר?" והקול שלו שווה. מונוטוניות מכאיבה כמעט. וכשאני לא ממשיכה את הסיבוב, הוא מושך בכתפיו וחוזר לעיסוקיו.

אז הוא מתחיל לשרוק איזה שיר, משהו על בחורה שמרגישה טובה מספיק כדי שגם הצד השני יאהב אותה.

אני לא בוכה. כי נמאס לי לבכות. אבל אני בקושי נושמת. כל שאיפה הופכת מאמץ כביר בשבילי ולאט לאט חודר אלי הטישטוש וכמעט שאני נופלת אל עצמי..אבל הוא שולח ידיים ותופס חזק.

"את חולה," הוא אומר לי בקול שאינו מוחלט אם יש בו ניצוץ דאגה, או רק הצגת עובדה קרה." מה זה? חום?" ואני מנענעת בראשי לשלילה. מה פתאום חום.. אין מקום קר מזה.

אז הוא מושיב אותי, על הכיסא הקטן והרעוע שבחדר הלב שלי, נאנח ואומר לי להרגע.

"תנשמי עמוק," הוא אומר לי. באותו טון שווה-נפש, כביכול.

אני מושכת בכתף.

"נו..תנשמי. זה לא טוב לעצור את הנשימה. את תכחילי.." הוא מחייך בזיוף, והטון הולך ומשתנה.

אני שוב מושכת בכתף.

"מה יש לך משוגעת?! תשאפי כבר אויר!"

זה לא נוגע בי בכלל.

אני לא נוגעת בי.

פתאום הוא שומט את ידיו ממני. נותן לי ליפול בכח על הרצפה. ברגע האחרון אני לוקחת אויר, הרבה אויר, מרוקנת את הכחול של השפתיים לטובת האדום של החמצן ומטיחה בו. מנסה להטיח..

"תגיד," התנשפות. עצירה. "אתה בכלל אוהב אותי??"

אבל השאלה מהדהדת בחלל הלב. בהשתלבות דפיקות דלתי.

מן מונוטוניות כמעט מכאיבה

"מי לי, אם לא עצמי?"

"Good enough,
I feel good enough.
It's been such a long time coming, but I feel good.

And I'm still waiting for the rain to fall.
Pour real life down on me.
'Cause I can't hold on to anything this good enough.
Am I good enough for you to love me too?"

[Good enough ; EvanescencE]

ביקור בית / שירה

אני דווקא בסדר

לא פותחת דלת לזרים

אני דווקא בסדר

מציצה קודם בכל החורים

את צינור הניקוז של הלב

הוא הבטיח שיבוא לתקן בי

אך כשנכנס לביתי לא הבחין

בלכלוך הרב שנשר לי

כשפקדו אותי

לפניו.

אני דווקא בסדר

לא קורעת תמונות ישנות

אני דווקא בסדר

נותנת להן קודם לדהות

את הברז המטפטף בחדרי

הוא הבטיח שיבוא לתקן לי

אך כשעבר את סף דלתי לא הבחין

בשלולית הדם שנטף לי

כשנטשו אותי

לפניו.

[31/12/06]

אני מקווה שהיה צום מועיל ולא קשה מדיי.

אגב, לפי הלוח העיברי לבלוג יש כבר יותר משנה:) <שמתי לב כי נזכרתי שפרסמתי משהו על עשרה בטבת שנה שעברה..>

אז מזלטוב לנו! 3>

 23:43

באמונתי ובסייעתא דישמיא

ביום שהשמיים נפתחו לגמרי, התחיל החורף שלי. סופסוף. ועם החורף באות הטיפות ועם הטיפות באות נפילות וכשהכל משתלב יחד נוצרת מן תחושה אפורה כזו שסוגרת אותך בבית עם קצת תה והרבה נעלי בית.

אמנם החיוכים שלי הפכו תכופים יותר לאחרונה, וזה דוקא מוזר, בהתחשב בקור המרעיד שכל כך חיכיתי לו כששקעתי עמוק בצער שלי. אז, מרחק ימים ספורים מכאן.

אך לא, אין סיבה לשמוח ב'שמחתי'. על אף שהחיוכים התקופים אמיתיים ברובם, בכל זאת..כמעט כל לילה נגמר בבכי.

עדיין.

למרות שנפתחו השמיים, למרות שהקאתי מתוכי כבר רבות מהסופות..ואולי, אולי זה הצער שאני מפחדת לאבד לגמרי..

בבוקר, כשנגמלתי מהשמיכה והפיג'מה ועברתי למדֵי ב' עמוסי שכבות, יצאתי אל הגשם ואל היום האפור היפה כל כך. אני מודה. פתחתי מטרייה.

אבל המים..הם צעקו אליי..קראו לי שאמהול עצמי בהם, שאתערבב בריקוד המונוטוני ובמקצב המשתגע. אבל מעליי, כמו אֵם דאגנית, חסמה המטרייה את המגע המושך ואת הקירבה המתבקשת. כמעט ושנאתי את עצמי על הנוקשות. אך ההיגיון, לראשונה מזה ימים רבים, גבר על הרגש. הבטחתי וניחמתי את עצמי, שבדרכי הביתה אתרטב עד כלות שיכבותיי, שכן אם אתרטב בדרך לביה"ס, אסתובב יום שלם ברטיבות מאיימת..לא שיכנעתי את עצמי. ובכל זאת פעלתי כנגד התחושה.

בדרך חזרה, בכלל לא ירד גשם. כאילו נסגרו לי השמיים למשך חצי שעה מבוזבזת באויר הקר.

אז הסתפקתי בנשימות עמוקות. נשימות עמוקות למילוי הראות המזוהמות בַנקיון המבהיל שתקף את האויר מחוץ לגוף שלי.

אני חושבת שהעננים לא ספגו את כל הליכלוך שהתרוקן ממני, אחרת היו פולטים קצת רטיבות כדי לשטוף אותו מעליי.

אבל בנתיים, עד שהם ישטפו אם בכלל, לקחתי מגב גבוה וסמרטוט עייף. פרשתי את הסמרטוט על הליכלוך שלי, שייספוג אותו אליו..ישר מתוכי. עם המגב אספתי את שנשפך ממני, במזיד או בשגגה, ואחרי שקיבצתי את הכל הכנסתי גם את זה תחת הסמרטוט המותש.

כך היה היום בו נפתחו השמיים לגמרי. היום בו התחיל החורף שלי. אני משתדלת לטאטא את העלים היבשים שהשאיר הסתיו ולשטוף את צריבת החום של הקיץ..אך לו יכלתי, הייתי קושרת אליי ענן אחד, רק אחד, ושוטפת מעליי בכל רגע את הליכלוך שמצטבר תחת השכבות.

אוהבת גשם, נכון? בטח אוהבת..הרי אין לך מספיק דמעות.

אז מה / שירה

טיפות זולגות מענן

דמעות נושרות בין ריסים

סבוכות גוון שחור חשוך

אובדות בַשטף.

גם אם קר לה,

היא שותקת

מעלימה רעידות

מתעלמת,

אז מה.

אז

עוד ברק קובר בוקר

ועוד רעם במערומיו של עור

אז

עוד ברד מדבר על הרובד

שיש לשלג בגלישה עם האור

בִּגבול

טיפ טיפה וטיפטוף

לדם, דימעה וטינוף

אז מה

אם אמרו לה לצוף.

[ז' טבת תשס"ז 28/12/06]

שעה-01:05

לילה מעניין...

שלום יקר שלי.

איש יקר וגדול עלי שלי. מלא אמונות אמיתיות ורצונות מפוקסים, מלא אור פנימי צורח (שרק אתן לו לצאת ממך כבר..)

אני מדברת אליך, ימים ולילות, מדמיינת במחשבתי לא אחרת מנשמתך ונמלאת אז כח ואור.

אני מקשיבה לך, בדרכי שלי, מעמיסה מאוצרותיך עוד ועוד על גבי הכפוף ממסע לא פשוט של כאב ואהבה. ואתה מחזיק לי את היד, בלי לדעת או לכוון לכך, ומוביל אותי בין כל השבילים המטורפים האלה שנקראו פעם בשמי.

א-לוהים יודע איך הכנסתי אותך אלי בקלות כזו. א-לוהים יודע איך הפכת נצרך בתוכי.

ותוך כדי ההליכה המפרכת, אני סוטה מהשבילים לא פעם. ואתה תר אחרי, ימים ולילות, קורא-צועק בחצי השם המהתל שלי. לו ידעת את חציו השני, אזי ידעת את מקור הכאב..

אני שבה ונעלמת, תועה ומשתוללת, לרגעים נעמדת לצידך על השביל ורואה את החיוך של הנפש המוארת שאתה. אסור לי לשמוט את ידי ממך, אסור לי להחליט שאני הולכת לאיבוד. לא שוב.

אתה שב ומהדהד בראשי, בליבי, שאינך נרתע מהתנודות החזקות בתוכי. שאינך נרתע מן הרוח המשוגעת שנכנסת בי יום ועוד יום. שאינך נרתע מהשינויים שלי, מחוסר היציבות הטהור בכוונותיו.

ואצלי בראש, תוך הידהודי קולך שאינו נשמע, יש עירבוביא ענקית של פחד וסקרנות. של כאב עצום שכמעט ומתגבר על הרצון לעוף לתוכך. וכשאני חושבת על התוך שלך, שוב עולה בי תוכי שלי, ואני נרתעת מהמחשבה לתת לך לצלול אליו. כמה אפל שם, אתה יודע?? כמה עמוק בור הצער הזה?? כמה קשה להנצל ממנו....?

א-לוהים יודע איך מאסתי מעקירת אחרים מליבי. א-לוהים יודע איך נשבעתי שלא אעקור עצמי מליבם. לא שוב.

אתה דורש שאחליט כעת. בינך לבינך. כי כך או כך או שאפסיד לגמרי או שאברח ברגע שיתחיל להרגיש לי טוב מדיי.

ואם לא אני, אז אתה. ואם לא אתה אז שוב אני.

חג שמח ומואר לכולכם!!

באמונתי

אחת. שתיים. שלוש. נסיון.

אההההההההההההההההההההה

שומעת?

זה היה אחד הלילות הכי נוראיים שחוויתי בחיי. מה שהופך את זה לנורא כל כך, היא העובדה שאני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד.

אני מצטערת. הנה, את כאן. ואני יודעת שאת כאן, ואת קוראת מה שאני כותבת. אני רוצה שתדעי שאני מצטערת. מצטערת שאין לי מספיק כח..

כל כך רציתי להיות שם בשבילך היום, באמת. אבל נגמרו לי הכוחות!

הייתי כל כך עסוקה בלהוציא אותם, שלא השארתי שום דבר מהם בקופת החיסכון.

תביני אותי, בבקשה.. תאמיני לי כשאני אומרת שפשוט לא יכלתי.

את הכוחות שלא ביזבזתי על שמירה ואחיזה של הלילה האחרון, נתתי לה. אולי זה נשמע כמו סבתא בשלה דייסה, אבל לך פשוט לא נשאר. כשהגיע הערב, ואת פתאום נדמת לי..לא ידעתי מה לעשות. כי הכוחות נגמרו לי עוד קודם, והרגשתי איך המצברים מתנקזים, אבל הבחוץ שלי "קרן". אסור לראות, זוכרת?

קשה לך לקבל את זה. כי את אחרת. את תמיד שם. אני סתם חיקוי עלוב..לא הדבר האמיתי. ונמאס לי להראות מסכנה, או עטופת רחמים..תאמיני לי! אבל מה שעברתי בלילה האחרון..

את הכל בשבילי. ואת יודעת את זה!!! זה מה שאוכל אותי כ"כ..את יודעת שאת הסיבה, ואת ההבטחה. את יודעת שאני אוספת את השברים שלי כמה שאני יכולה בשבילך. בבקשה ממך!!  תביני..אם אי פעם הגעתי לאפיסת כוחות, זה היום. כוחות נפשיים, כמובן.

כשראיתי אתכן נופלות לי פתאום, את שתיכן, כשעמדנו שם במקום הקר הזה שהרחיק אותך. התחננתי שתחייכו, שתצאו מזה, כי ידעתי שאינלי דבר לתת לכן.

אם את אמיתית, גם במילים האלה שאת מהדהדת לי בלב, את תסלחי לי. למרות שגם אם לא, אני אבין. אני תמיד מבינה..

א שחר/שירה  3.12.05

עם שחר היום

קיערתי שפתיי

תפרתי קרעים

צבעתי בגדיי

קבעתי טון

שחסר טירדותיי

כי עם שחר היום

נאספו כוחותיי,

                  לך.

יומוזר

באמונתי 

 (מוקדש לאנשי הבועות למיניהם)

לאט לאט. אוחזת בקצה ומנפחת. נושפת אויר לתוכה ומגדילה אותה, עוד ועוד. עד שנוצרת לה בועה עגולה ויפה, מלאה אויר נקי. טהור. פנימי.

את מחזיקה בה חזק, והולכת איתה כמעט לכל מקום. ואתן נפגשות עם בועות אחרות, עם דמויות אחרות שאוחזות בהן..ולפעמים הן שונות, הבועות. מלאות באויר קצת אחר, או שהגודל שלהן שונה.

ובין כל הדמויות, את מבחינה לעיתים, שיש דמויות אחרות בלי בועות..שבמקום הבועות הן מחזיקות ברזלים.

והדמויות האלה, האחרות, עוברות בין כולם. בין בועה לבועה, לעטוף. ואת בורחת מהן, רק שלא תתפוצץ הבועה שניפחת במסירות. רק שלא תאבד מהאויר, מהטוהר, התמימות. אז את מחבקת אותה, ומתפללת. לוחשת לה, שאת מאמינה לה. שאת כל האויר, מילאת שם בעצמך! שלא יתכן שאת טועה..

וכל יום שעובר, עוד ועוד בועות נעלמות בשמיים, כמו בלונים במצעד חגיגי. מדיי פעם נשמעים גם פיצוצים של בועות שסרבו להשתחרר. אבל את לא מרפה, את אוחזת בבועה שלך בעקשנות והתמדה. שלא להפרד ממנה.

ויום אחד מגיע מישהו, דמות יפה ואיתנה. הוא מתקרב אליך, ומביט בך בחיוך. שולח יד ללטף אותה, את הבועה היפה שלך, ואת, ברגע של שיכרון חושים, נעתרת. והדמות מלטפת אותה מעט, את הבועה המושלמת כל כך שלך, ומעבירה ידיים מחוספסות מאהבה קשה על לחייה. את מחייכת, וכמעט בוטחת בו, עד שהחיספוס שלו מתחכך מדיי בבועה והיא מתנפצת. גם את.

הדמות מתנצלת, ומנסה להסביר, שכך הכי טוב בשבילך! תביני..תפתחי את העיניים, תסתכלי, תרימי ראש לשמיים!

אז את מרימה בעצב. והשמיים האלה, מלאים אויר שנשפך מבועות, מתכסים עננים שמתכווצים לאיטם. את מנסה לאחוז במשהו, אבל אין מה לאחוז, אז את לופטת את ידך. וכמו טיפה אחת של גשם, מענן שהתכווץ, את נופלת למציאות הזאת. נוחתת.

נחיתה/ שירה

פורשת כנפייך בעדנה

נוסקת מהשמיים

נוחתת פתע.

אדמה.

הנה ברזלים עוטפים בועה

שכיסית בה עולמך

הנה עננים סוחטים דמעה

ששכחת בתוך עינך

מקפלת כנפיים בסערה

נוסקת מעצמך

נוחתת בעצב.

אדמה.

[10/12/06]