באמונות שלי

תגיד לו שיפסיק! שיפסיק כבר לדפוק! לב עיקש..תפסיק להכאיב לי!

אני רוצה   ל        צ           ע          ו         ק !!

א-לוהים, אם שומע, זו אני כאן..כן, הילדה הטיפשה שיצרת..השבורה והעצובה מכולם..

כן, בדיוק זו. שנתת לה עיניים ובמקום לראות בהן היא רק בוכה..שנתת לה ידיים, שבמקום לחבק בהן היא רק מלקה את עצמה.

כן, זו, שנתת לה לב שבמקום להחיות הוא רק מכאיב עד שהיא רוצה למות.

זו שנתת לה תמונת חיים יפה ופרקת לה אותה מול העיניים. כן. זאת.

הוא מתעקש. 'אנחנו א ח ד. נשמה א ח ת. את תראי,' הוא אומר לי, 'זה בעל כורחנו..'

ואני מתקררת, לאט לאט אך ברגע, שולחת ידיים פצועות אל הראש ואוחזת בצרחה.

'דברי אליי, דברי..אני מקשיב..אני רגוע ואיתך עכשיו..דברי..'

אבל אני עסוקה בלצרוח, בלהשתגע כל כך, עד כלות הנשימה. עסוקה בלבכות מעומקי התהומות שנפערו בי, לא פעם. כל כך עסוקה ולא רואה..לא רואה בעיניים..יש טשטוש בראייה..מן משהו שסוכך בינך ובין האויר האחר, שבחוץ..

ב כ י .

'תבכי, תבכי'. הוא אומר, 'הרי כאן נשבעתי שאשאר איתך..'

'לא..אל תשאר!' אני צועקת בבכי, 'אני רוצה לבד..הכי לבד..תמיד לבד..! ואל תשלח לי יד, אם אתה צולל לתוכי פנימה. אני רוצה לצאת מכאן מבין?? לצאת!! לצאת...'

ואני נופלת בנתיים, עם הידיים הקרות והראש המשתגע, נופלת על השולחן תוך כתיבת שורות משתוללות.

-'אני מוכן לקבל אותך כך, מי שאת, איך שאת, גם כך..ואולי דווקא כך. ערומה, מרוטה, מכוערת.. '

אז הבכי משתגע עוד. כי , א-לוהים, הוא לא מצליח. לא מצליח...

"אל תקבל אותייי.. דיי...אני מצטערת..אתה פשוט לא מצליח..אני הולכת לישון, בסדר? לישון ולבכות על הכרית במקום על המקלדת..אני מצטערת..מצטערת שאפילו תודה על הנסיון אני לא מצליחה להגיד.."

-'אז לכי לישון, יקרה, דמייני דמיונות נכונים..שימי אותם בראש, תתרכזי בהם. וקחי איתך את ספר התפילות שנתתי לך, אם יהיה לך כח דברי עם א-לוהים..'

"אין לי כח. ואני לא יקרה..ולא רוצה לדמיין..רוצה לישון כמו בובה. בלי חלומות."

-'עשי זאת, מותר לך..אני הולך, ואת יקרה לי מאוד.'

'כן,' רציתי לומר. 'אני יקרה לך, אבל לי אני לא..' כי אני עסוקה בלבכות ולצרוח, עסוקה בטירוף ושגעון. אחוזת כאב שלא נרפא, ואמת שלא נשארת..

אני מצטערת, איש שאוהב אותי, מצטערת מאוד. הנה אני, במעמקי התהומות שאני בעצמי פערתי. עם עצמי, בתוך עצמי שבויה בתוך הקורים שבעצמי תפרתי..פתאום זה נראה לי נעים. כמעט כמו המקום הכי יפה שבקרתי בו אי פעם. כמעט כמו המקום המושלם בשבילי להיות בו. אבל רק כמעט..כי יש חלק בי שעוד מאמין שהוא חי.

                                                      לא נורא.

19:27

=/

בסייעתא דישמיא ובאמונתי

הוא לימד אותי, שכדי לראות לא פוקחים עיניים..אלא עוצמים אותן.

אז אני עוצמת..כל פעם כשאני רוצה להזכר מי אני, מי הוא..האיש הזה שאוהב אותי.

ובפנים..בפנים אני רואה רקע לבן כמעט..נקי ושליו. בצבעים של שמיים ובמשיכות מכחול כמו ניסו לצייר עננים.. ובתוך כל היופי הזה, יש מדרגות.

על מדרגה אחת אני עומדת, ובמרחק כמה מדרגות מעליי עומד האיש שאוהב אותי. הוא שולח אליי יד, ואני מחזיקה, ואז מרים אותי בתנופה עדינה אבל נחושה אל כמה מדרגות מעליו. אז אני מושכת אותו, מנסה להרים שיגיע אליי..והתנועה שלי לא חלשה כמו תמיד, היא חזקה. והנה הוא עולה, שוב כמה מדרגות מעליי. וכשאני מנסה להבין, מה קורה שם בדיוק, אני מרימה את העיניים למעלה- לסוף גרם המדרגות הענק, שמעלים כל מדרגות שכבר טיפסנו וממציא חדשות כדי לעלות, ואני רואה שם פתאום, בשורה אחת, שלוש מדרגות צמודות. המדרגה האמצעית קצת שונה..היא זוהרת כזו. ופתאום מופיעות שלוש מילים, מילה על כל מדרגה בהתאמה-

                                 שירה        שכינה      הוא

ואנחנו ממשיכים לטפס כך, אני מושכת אותו והוא מושך אותי, ולעולם לא מצליחים לעמוד על אותה המדרגה..

אבל האור רק הולך וגובר, ככל שעולים יותר למעלה לכיוון המדרגות שעומדות  י ח ד  בשורה מלכותית. אז הוא מצביע, האיש שלי, על המדרגות הזוהרות ואומר לי "את רואה, אהובה שלי?" ואני מביטה שוב, "את שמה ליבך אל המדרגה האמצעית?

את מבחינה בתנודות שלה..? בחוסר היציבות?" ואני פתאום רואה, שהיא באמת מתנדנדת..ואלו לא היבהובים, אלא שהיא פשוט מופיעה ונעלמת, ובינה לבין עצמה מגיח גל של אש. כך נראתה בעיניי מנצנצת..

"למה זה כך, איש שלי?" אני שואלת בלחישה, מן עדינות כזו שיש רק בגן עדן.

"הו, אישה שלי, אלו סודות..הקשיבי בכל ליבך..מקשיבה?"

אני מהנהנת.

אז הוא מתקרב אלי עם הראש, על אף שיש מדרגות בנינו, ולוחש לי בשקט...

"זכו- שכינה בניהם, לא זכו- אש אוכלתם".

אז אני פוקחת עיניים, מסונוורות מאור פנימי, ושולחת יד לקרוא שוב ושוב את המילים החזקות. אלו שנשבעתי שלא אומר כך בפשטות. אלו שהצהיר בפניי בלילה שעבר..

אז לוחשת לתוכי, כי שם הוא נמצא, "עוד מעט איש שלי..רק עוד קצת. רק עוד קצת ואולי עוד נגיע יחד לגן העדן של עולם המעט.."

הרי את מקודשת

 קדושה, קדושתי

ודאי זוכרת את, אותי

אומנם עזבתי אותך או

שעזבת את או -

תִי לחשי לי סוד

רז, חוזק או כלי

ללמוד אותך, לדעת או

תִי לבשי  בגדי ערבית

שאוכל לחוש גם כשיחשיך

וזו נפשי קוראת אלייך

יום ולֵיל, יום ולַיִל

שובי אליי שובי אליי

קדושה שידעתי

בינקותם של ימיי

בואי אליי בואי אליי

קדושה שאדע

בהתערותם של ימיי

בימיו.

לא עם כל גבר את מרגישה   א י ש ה.

מאז הפעם האחרונה שנגעתי בשמיים, עברו ימים רבים. וגם אז, כשנגעתי בהם, נגעתי מתוך תוכי בלבד. חויתי חוויה עצומה, אבל לבד.

והנה, תוך שבוע, אני מגלה שמה שהכרתי חודשים מעטים בלבד, הופך להיות סם מטורף. סם   ט  ה  ו  ר. פתאום הנפש מרגישה בגוף רק כלא, רוצה להיפרד ממנו...

היא משתגעת כשהעיניים מלטפות את הידיים, או שהראש מוצא מנוחה על הכתף, "שבו בשקט!" היא צועקת, "תנו לי לנשום את הטוהר..להשתכר מהנוף המרהיב כאן..בגובה הרב כל כך מעל האדמה השטוחה."

אבל הגוף הוא אומר לה, "נשמה שלי, את צריכה לעבור את העולם הזה, לפני שתוכלי להגיע לעולם הבא.."

והיא נעצבת. צועקת לא-לוהים שאינו הוגן..אבל הוא לא עונה לה תשובה ברורה. כנראה אינה גבוהה מספיק, עדיין.

אני מודה שפחדתי לפגוש בחומר. כי כשאת גבוהה כל כך, וכשהנשמה שלך מוצאת מקלט בנשמה אחרת, את לא מוכנה לתת לגוף להתערב ולהרוס לך את הכל.

ולא, את לא קדושה, לא טהורה ולא נעליים. את דווקא דיי טיפשה, ונפלת לא מעט. הראית לעצמך -ולא-לוהים- כמה נמוך את יכולה לרדת.

אבל בסוף אמרתי כן. לא הספקתי להתחרט והוא הגיע אלי.

אם הייתי יודעת לשקר, הייתי אומרת שהוא לא התחשב ברצון שלי, הרי אני יעדתי את המפגש עם החומר לזמנים אחרים..אבל אני לא יודעת לשקר. הוא הרי יודע אותי, כל כך יודע שאני מאמינה שהוא מכשף..מכשף שלוחש לי לחשים וסודות לתוך הנפש..ולפעמים אפילו מזרים בי שיקויים.

הוי א-לוהים...במה זכיתי?! אני לא ראויה לו בכלל...מבחוץ אני נראית כל כך בסדר, אבל הבפנים שלי..אני מלוכלכת כל כך..

והוא לא נותן לי לחשוב כך. ממשיך ואומר שיזכך אותי, ינקה. "אני אתקן אותך ואת אותי.." הוא אומר ואני מהנהנת. אחר כך הוא שואל, "את איתי?" ואני עונה, כמו בחלום, "לכל זמן ועת."

אז הוא מחייך אלי, או לעצמו, ואני עוצמת עיניים. להזכר בכל מה שהוא, בכל מה שאני. וכשפעם אחת, נפגשו המבטים, הבנתי שאני אחרת בתוכו. אחרת וטובה יותר. אני אפילו כמעט אוהבת את עצמי שם.

צריך לזהות טוב כשהוא מגיע. זו כל התורה כולה.

תודה לך.

15:36

בכאבים שלי

מעניין איך נשמעות דפיקות של לב מרוקן מדם ומלא כאב. הרי משהו בכל זאת זורם בו..

המצב עכשיו רגיש,  מבחינתנו. מבחינתי..

הכל זז אחר, נושם אחר, אוויר אחר, אהבה אחרת, כעסים אחרים..

פתאום אני מוצאת את עצמי נקרעת בין עולמות, נחרכת ומתחככת בסכינים שלא רציתי להכיר..כאלו שלא באו מתוך קריאה שלי. כאלו שתפסה אותן המציאות המשתוללת והחדירה לחיי.

מעניין אם א-לוהים שומע אותי צועקת כל היום וכל הלילה. מתחננת אליו שייתן לי להוציא את מה שבעל-כורחי אני מדחיקה.

מעולם לא הרגשתי רגישות כזו..חולשה איומה כזו..פחד כזה! מעצמי! מההתפוצצות שמתה, משתגעת ונקרעת לצאת מתוכי- אבל לא מצליחה!!

אני מסתובבת כבר כמה ימים עם דמעות בגרון, חנוקה מהן, -ואני נשבעת שכל מילה שלי אמת לאמיתה בלי גוזמאות ותאורים מליציים להמחשה- וכשאני כבר כמעט בוכה, אני נעצרת. מחליטה לצחוק במקום לבכות. חושבת שככה זה יצא טוב יותר. ככה לא ישאלו שאלות מכשילות, ככה לא יבינו שאני באמת מסובכת הפעם. שזו כבר לא עוד גחמה רגשנית שלי...

אני טיפשה, אתה שומע?!? א-לוהים אדירים שכמוך!! טיפשה וקטנה מולך! מתוך כל הצער שאספתי אליי, מרוב כל הכמיהה לאיזו אמת..הבאת עליי את הסיבות לצער...את האמת אל תוך הצער! במקום את הצער אל האמת...למה לא יכלת לגלות לי אותה אחרת?! למה לא יכלת לתת לי  ל ר צ ו ת  להאמין בך!! פעם אחת מתוך שמחה! רק פעם אחת!!

חשבתי שלמדתי לבכות..שכבר פרצתי את המחסום של להקיא את עצמי החוצה.. אבל כנראה שלא. אני לא מוכנה לדבר כמעט. מתחילה ונסוגה. מדחיקה ומדחיקה ומשתגעת! וגם כשאני כבר מבינה שאני בסה"כ רוצה לבכות..לשפוך דמעות בכמויות של ים, להקיא את הכאב כדי שהדם בלב יצליח סופסוף לזרום..גם אז אני מוצאת את עצמי בוהה פתאום בחלל, מרוחקת ומרוכזת בכאב הפיזי - כן, פיזי - שפוקד לי את הבטן, את הגרון, את הלב. אני מוצאת את עצמי חסרת מנוחה, אחוזת תזזית ורעד..משוגעת יותר מתמיד.

תפסיק להחזיק אותו! בבקשה ממך!! תן לו לצאת א-לוהים שמרן שכמוך!! א-ל רחום וחנון!! תרחם עליי... בבקשה... ת ר ח ם...אני לא עומדת בזה יותר...אפילו ציורים לא ירגיעו את הכאב הזה.

הציורים..כן, אתה בטח כועס. אבל אין לך זכות לכעוס ואני לא מתכוונת להתנצל. כי כשאני כועסת עליך, אתה רק משיב לי צרחות וסטירות לחי. אולי תחבק אותי פעם??? תלטף ותרגיע את הרוחות שמתרגשות אצלי?? אני מבטיחה לך..אני לא אגע יותר.. רק תפסיק אותו כבר..את הכאב הזה! תן לו לצאת החוצה!! אני מתחננת...

מעניין איך נשמעות דפיקות של לב מרוקן מדם ומלא כאב. הרי משהו בכל זאת זורם בו..ואולי, אולי לפעמים הייתי רוצה פשוט לא לשמוע יותר דפיקות. לפעמים..

                                      כמו עכשיו.

קַר וב  / שירה

כשאני זועקת אליך

הזעקות חוזרות בהד

ויד ששלחתי בכניעה

שבה בסטירה  מ צ ל צ ל ת

ואני מתחננת אליך

בגופי שלעד רועד

הפסק את המנטרה

שעודנה בי  מ י ל ל ת

א-לוהים אדירים

שכמוך

אנא היֵה כועס אך אוהב

ליד הנשלחת

לזעקה הנק ר עת

אנא

בחסד עליון

הת קר ב

[5/2/07]

=X

00:18 ~

לפעמים הם חושבים שאת לא מבינה, ואת בעצם מבינה יותר מדי.

שבת מפנה.

מעכשיו, שום דבר לא הולך להיות אותו דבר...

אל תשאלו שאלות. כמו שאני לא שואלת...