באמונות שלי

מרשה לעצמי לאבד שליטה, לצחוק ללא רסן, לשיר ללא בושה - 

כבר לא כובלת.

ומדברת על כל הבורות השחורים שלי (רק לעיתים) ולא נופלת.

 לא  נ ו פ ל ת.

הנה אני

מגיעה לבית ריק מאהובים, מתפשטת, רוקדת את עצמי לדעת

 ולא טובעת בדמעות של בדידות.

הולכת לישון בתחושת שובע מהימים שעברו, ולא מתוך רעב, רִיק

ואטימות.

הנה  א נ י

מסתכלת עליי

ולא מסיטה את המבט.

שלום לשלמות.

שוב עוברת לי השנה מבלי שהספקתי להבחין, ושוב אני מסובבת במהירות את הראש לאחור - בודקת מה בדיוק קרה שם.

כשהפכתי לגדולה לפני שנה, באו אלי שקים רבים לשמוח איתי. רובם היו מלאים, חלקם כבר לא ממש.. ובכל זאת כולם הגיעו.

היחידה שלא הייתי סגורה על מיקומה בחברה ההיא, היתה לא אחרת מאשר

אני.

הייתי עומדת שם בחדר הקטן-הכי-גדול-בבית ומסתכלת סביב ומחפשת מה השתנה. מה השתנה מהשנה שקדמה לה.

נורא רציתי להבחין בשינוי, והבחנתי. ראיתי קצה קרחון קטנטן ולא מזוהה, עובר שטרם עוצבו פניו, אבל הבחנתי. וידעתי שזה העובר, גדול יהיה.

והוא נהיה.

והנה אני עכשיו.

הפעם.

מביטה על השקים שבאו לשמוח איתי על עצם קיומי בסוף השנה העשרים לחיי.. והם מלאים (או לפחות מתמלאים).

ולראשונה, מזה שנים, יכלתי ונתתי לעצמי להרגיש את ההד של הנתינה - החברוּת -

וזאת היתה ההרגשה הכי גדולה שיכלתי לאחל לעצמי להרגיש.

אז עמדתי שם, מרגישה את ההרגשה הכי גדולה שלי, מסתכלת סביב ומחפשת מה השתנה מהשנה שקדמה לה. מסתכלת סביב ומחפשת את האישה היחידה שהייתה חסרה אז בחדר -

אותי.

ובתוך העיניים של כל מי שבא לשמוח על עצם קיומי - מצאתי אותה, במלוא הדרה החדש הזה,

ואהבתי אותה.

אהבתי את מי שהשתקפה מעיניהם, את מי שהצלחתי פתאום לראות...

אהבתי אותי.

והנה א נ י

אחרי עשרים שנה, בוחרת שוב באדם הכי נכון לי לחיות איתו את מאה השנים הבאות -

אותי.

1:03

תודה.

הלוואי שתזכו להרגיש את ההרגשה הכי גדולה ביקום, את הד הנתינה, החברות והאהבה.

הלוואי שתזכו להיות הד לעוד רבים אחרים, כמו שהייתם לי.

תודה על השבוע הכי נפלא בחיי.

:-*