באמונות שלי

באמונות שלי

קטעים מתוך יומן המסע שכתבתי בפולין.

הרגשתי סוג של מחוייבות לפרסם את זה כאן ולשתף אתכם. אלו קטעים מקוריים ואותנטיים לגמרי, הם לא ערוכים כמעט בכלל, כך שהם גם לא ברמה גבוהה במיוחד..אז בלי ציפיות.

הקדמה

20.3.07 בטיסה לפולין ~ 8:05

חוץ מלב עמוס רגשות, טעון כעס הולך ונצבר, אני נוסעת עם עיניים תשושות וראש מלא משכבר. המחשבות לעולם לא פסקו לי, אך עתה הן גוברות על שנתי. [..]

ואין גדול או יפה מאלו, מאור חמה צובע קרקע מרוחקת.

ואין נפלא ומשמח מאלו, מלובן עננים פרושים כמרצפת.

ומעולם לא ראיתי כזה תכלת, ומעולם לא לבן כמו האור מימין חלוני. ומעולם לא תהיתי באלה, כשם שכעת תוהה רבות, אני.

כי חוץ מלב עמוס מטען ושלג, חוץ מרגשות הסוערים בקרבי, אני מחפשת אחר אמת אובדת..זו שאבדה לי אי שם בדרכי.

כי אם אינך אוהב ואינך שומר ואינך חסר בתכלית,

מדוע אני, מדוע עולם ומדוע הכאב המשחית?!

אוי א-לוהים שלי, אהבתי נצורה. עם כאב וכעס, אך לך היא שמורה.

אנא הבן אותי, מתץוך בטני אני צועקת. לא ספקה אני בך! אלא ספקה אני בשקט..

ומי יאמר איך לאהוב, א-לוהים אדירים שכמוך?! מי ילמד אותי לכאוב, את שנפצע במו ידיך?!

ושוב עננים יפים שובים בי, קסם שאין לו שנית. ושוב מחשבות רבות עולות בי, וגעגועים לתחושה ראשונית.

אני אוהבת, א-לוהיי, את הרגש בחיים. ועכשיו אני נוסעת, להרגיש כיצד מתים.

9:05

__________________

טרבלינקה- 21.3.07

13:53

כשתעמדי בטרבלינקה בין עצים ששותקים

כשתקשיבי בטרבלינקה לסיפורים איומים

כשתשבי בטרבלינקה על מסילה דמויית ברזל

כשתדמי בטרבלניקה צרחות וקול מתפלל

כשתלכי בטרבלינקה על אדמה ארורה

רק תנסי לשחזר את מה שהיה

כי לא נשאר בה דבר

אבל טרבלינקה יֵשְנַה.

__________________

מיידאנק - 22.3.07

9:00 ~

אומרים שקר במיידאנק

תתלבשי טוב.

תמיד קר במיידאנק

גם כשהשמש הארורה זורחת עליו.

ויש דשא ירוק במיידאנק

ובתים שמשקיפים בצמידות..

אבל תמיד קר במיידאנק,

תתלבשי טוב.

-

תסגרי את המעיל

תלבשי עוד מכנסיים

כי תמיד קר במיידאנק.

ואל תצחקי במיידאנק

כאן צריך לבכות.

ותלכי בעדינות על הדשא

יש כאן דם ספוג, זוכרת?!

-

תסתכלי היטב על מיידאנק

כן, איפה שהצריפים ומגדלי השמירה

לא, לא איפה שהבניין הצבעוני

זו כבר לובלין.

ולא, גם לא בצד השני

זו עוד שכונה פולנית.

ולא מאחורייך, שם וודאי לומדים.

תסתכלי קדימה,

איפה שאין חיים.

-

תמיד קר במיידאנק

וככל שמתקרבים, קר יותר.

אני כבר לא מרגישה את הידיים...

תתלבשי

טוב

למיידאנק.

__________________

אושוויץ-בירקנאוו  26.3.07

<באושוויץ ראינו הכל כמו שרואים במוזיאון. ערמות של שיער, משקפיים, טליתות, נעליים, פרוטזות..הכל מאחורי זגוגיות. כמו חלונות ראווה..>

שיער

אומרים ששיער זה כח. הגנה, ולא נדבר על אסתטיקה..

דמותי משתקפת על הזגוגיות שמאחוריהן נמצאות ערמות השיער.

רק שהשיער שלי, עליי.

טליתות

טלית,

מברית מילה ועד תכריכים

מבר מצווה ועד נישואין

אך כאן, באושוויץ

אין א-לוהים..

הטלית היא סמרטוט

והתפילה היא קדיש.

31.3.07 :P

המסע בכלליות היה חזק מאוד. היו קטעים שבכינו מצער והיו שבכינו משמחה. הקשר עם בנות המשלחת התהדק, והיו קשרים חדשים שנוצרו.

לא חזרתי עם תשובות, לא באמונה ולא בהבנה, אבל חזרתי עם אומץ. אומץ וביטחון,

לעמוד באמצע שום מקום ולצרוח, להגיד שיש א-לוהים והוא מסוגל לעשות כ"כ הרבה רע, לבכות מול כמעט חמישים איש..

אני חושבת שבמסע הזה למדתי בעיקר לאהוב. את הארץ, את העם, את האנשים הסובבים אותי, את עצמי..גם אותו. ואל תשאלו אותי איך זה קרה, שהתחלתי להתאהב תוך מסע לפולין, או בכלל, איך זה קרה שהתחלתי להתאהב..

00:00

אני חושבת שאני קצת שמחה..

שבת בצהריים. יום נחמד להתחיל בו ספר.

"ישבנו שם, חצי שכבנו, על הספה עם הכיסוי הפרחוני שיש לו ריח של פעם למרות שנקנה לפני שנים אחדות. אז השענתי את הראש הפרוע שלי על הכתף שלה והתחלתי מסתכלת ומודדת את פרק יד שמאל שלי, תוך הקפתו עם האצבעות של יד ימין.

"יש לי יד רזה," אמרתי לה, "נכון?"

"מזל שהיא רזה.." ענתה לי האישה החשובה בחיי. עוד התלבטתי על טון הדיבור שלה כשעניתי-

"בסוף אני אהיה אנורקסית." במן טון מאיים כזה, של מי שדורשת שידאגו לה.

"חס וחלילה! למה שתהיי אנורקסית?!" היא השיבה בבהלה שכזו. גם עליה נתתי את דעת. אחרי הכל, אי אפשר להאמין היום לאף אחד..לא?

"את כל הזמן אומרת שאני שמנה!"
צחקוק קל. "לא אמרתי שאת שמנה!"

"את כל הזמן אומרת.."
"אחר כך את צוחקת עליי כשאני אומרת שיש לי חרדות בגללך..בטח שיהיו לי חרדות! את מפחידה אותי!"

"כי את אומרת שאני שמנה.."

"את לא שמנה..איזה שטויות..את מאוד רזה.."

היא אומרת ואני מעלה מן האוב את הפעם ההיא, כשאיחר לי, ואמרתי לה שאני לא מבינה למה עבר כבר שבוע מאז התאריך..

'את בטח לא אוכלת טוב.' היא הפטירה לעברי.

'אני דווקא אוכלת בסדר..לא שונה מחודש שעבר. אבל את יודעת, אמרו לי שיכול להיות שזה קשור אם ירדתי או עליתי חמישה קילו במשקל בבת אחת..'

'בטח עלית.' היא ישר אמרה לי.

שתקתי קצת.

'דווקא רזיתי, את יודעת? ירדתי שלושה קילו..' וטוב ששמת לב באמת, רציתי להוסיף.

'רזית?! מה פתאום רזית!? מה, את לא אוכלת!?'

תמיד כשהיא מגיבה כך, עולה בי מיד האיש השחור, זה שחוזר ומצליף בי, אומר לי שלאישה החשובה בחיי יש דברים שחשובים לה ממני.

_____

לא צריכים לעבור יותר משמונה עשרה שנה בשביל שבחורה נבונה כמוני, כך חשבתי, תבין מה היא שווה. וגם מה היא לא.

אני חושבת שהצלחתי לאסוף רק אינפורמציה מהסוג השני. כזו שאחרים בשמחה נדבו לי..

כמו החבר ההוא שהיה לי פעם, אהב אותי אהבה אינסופית, או כך לפחות אמרו כולם. רק אני, טיפשה שכמוני, לא יכלתי לראות אותה כשהיינו יחד. וכשעזבתי אותו, כולם אמרו שהם ידעו כל הזמן שהוא לא בריא לי, לא טוב. טיפשה שכמוני, איך לא ראיתי את זה אז..

אבל עברו יותר משמונה עשרה שנה, והנה יש משפט שמהדהד לי בראש עוד מאז אני בת 12. משפט שנכתב על ידי מי שהיה אז המורה שלי ללוגיסטיקה. כן, אובחנתי כמחוננת. כנראה שגם במערכת הזו, כבר אז, היו פירצות.

בסוף שנת הלימודים האחרונה במסגרת ההיא, קיבלנו דף שנכתב על ידי אותו מורה, בן 26 אז אני כמעט בטוחה. הוא כתב בו על כל תלמיד מן הערה כזו, ניתוח אופי אפילו. עליי כתב שתי שורות בלבד ובהן אותה שורה פותחת, עם אותו משפט שנשבעתי כי ילווה אותי כל רגע בחיי-

"היא לא טיפשה. בכלל לא. היא פשוט עוד לא יודעת את זה.."

בהמשך נאמר, שאולי יום אחד אדע, ואולי לעולם לא. אבל ביום שאדע, כך הוא כתב, ייצא ממני משהו גדול. "

בהצלחה לי עם זה, אה?

שני בלילה טיסה לפולין- שמונה ימים והרבה חומר למחשבה.

אשמח, אגב, לכל מכתב לטיסה. אם בא לכם לכתוב לי מייל עם כל מה שבא לכם...

[email protected] תעשו כותרת "מכתב לטיסה"

יש לכם יומיים. למעשה, לי יש. אל תאכזבו, אה?

שבוע חדש..

ומעניין?

שירה.

בדמעות שלי

נקודת השפל

I    

(פרולוג)

יש נקודה כזאת, כך אמרו לך פעם, שכשמגיעים אליה שום דבר לא נראה חשוב. לא לימודים, לא אמונה, לא אהבה ולא מוסר..

כי אל הנקודה הזאת, כך הסבירו לך, מגיעים האנשים השרופים. אלו שקיבלו מכות מכל כיוון וכעת הם שותתי דם על הרצפה אחרי שמאסו בנסיונות לקום.

'ואיך יודעים כשמגיעים אל הנקודה הזו?' שאלת, במן תמימות כזו, מעושה.

'פשוט יודעים,' הם ענו לך, 'פשוט יודעים...'

II

'מה אתה צוחק?!' אני שואלת את עצמי,

'את מסניפה כבר חצי שעה, כיסוי שחור של מצלמה, ואת שואלת אותי מה אני צוחק?!'

אני מביטה על היד שלי, משליכה את הכיסוי על השולחן לידי וממשיכה להסתובב בבית במן רוח כזו של מי שרוצה לעשות משהו..רק שאינה יודעת מה.

'תגידי,' הוא פתאום שואל, 'זה לא מטריד אותך?'

'מה?' אני נעצרת קצת. הוא שולח אלי מבט מלווה בגבה אחת מורמת, כמו אומר לי שלעבוד על עצמי אני כנראה עוד לא יודעת..

'לא.' עניתי.

'את שקרנית.'

'אני יודעת.'

III

זה הכי צורב כשאת מתקררת פתאום. מתרחקת ליום אחד מכולם.

שלא ייגע, שלא יידע, שלא יכאיב לך.

אז תחזיקי בבטן, תשתקי הרבה ותציפי את עצמך במחשבות סוררות. תתכרבלי בשמיכת ערפילים של אשליה זבת דם שיצרת לעצמך. בסוף את תנשכי את השפתיים ותקללי את העולם. תקללי את עצמך. גם כן את..

את כבר עייפה מהריצה, ואפילו שכחת לאן לעזאזל  כל זה אמור להוביל. אם פעם רצת לכיוון הידיים שנפרשו לעברך, היום את רק מתרחקת מהן. ואם פעם חיפשת אחרי האמת, ורצת אל ההרים הגבוהים כדי לגעת בשמיים, היום את רק אוחזת חזק באדמה החמה שנראית לך אמיתית יותר מכולם. אחרי הכל היא נשארת תמיד מתחתייך, לא משנה כמה מהר תרוצי..

אבל הנה פתאום, השבועה האדירה שלך מתערערת, הריצה הופכת איטית יותר והמבטים שלך חומדים בַמנוחה. את רוצה לשבת על איזה ספסל ארור, ליד איזו אהבה ארורה ולבכות עם הגשם המטונף שנופל מהשמיים.

הוא אמר לך שא-לוהים השאיר אותך לבד, נתן לך כלים ואנשים, אבל השאיר אותך לבד. אז מה יעזור שתבכי, שתצעקי שיקשיב לך? הוא לא יושב שם ומחכה, את יודעת, הוא רק מניח עוד ועוד נשמות כמוך ללכת לאיבוד במקום הגדול והמקולל הזה.

אז את לא עוצרת לשבת על הספסל. גם כן ספסל..בין כה אין לך אהבה לשבת לידה. גם כן אהבה..

הנה את שוב הולכת, כבר לא רצה אומנם, אך בהחלט בתזוזה..רק ש...אה...תגידי,          

                                                                                                 לאן את הולכת?

"החיים זה רק תור / לפגישה עם המוות

בולעים את אלוהים / כמו כדורי הרגעה.

כי אנחנו לבד / תמיד היינו בחושך

וזה עצוב לחכות / מבלי לדעת למה.."

[אין מלאכים בגן עדן ; אביב גפן]

(בהחלט שיא..)

16:19

=/

"Summer in the city, I'm so lonely lonely lonely
So I went to a protest just to rub up against strangers
And I did feel like coming but I also felt like crying
It doesn't seem so worth it right now"

 [Summer in the city; ReGiNa -The Queen- SpEkToR]

הוא, ועוד תהיתי על כך רבות, כבר הספיק להכריז עלי כהזדמנות פז לחיים מאושרים.

זו לא אהבה, הוא מסכים איתי, אבל זאת הזדמנות כזו שמזהים. הזדמנות למשהו יפה וגדול. משהו שאני לא מרשה לעצמי להביא לידי מציאות...

"אני לא מאמין" הוא אומר לי, "שתמיד הדברים הכי יפים חומקים לך בין הידיים, ותמיד רק לאחר שהספקת להבחין שהם יפים.."

ואני לעצמי מלחשת, מה יפה באהבה הארורה?! ואז צועקת את אותן המילים אליו ואומרת "לא היה אדם אחד שקיבל ממני אהבה ולא קרע לי את הלב.."

ושוב לעצמי מייללת, אי שם בין כאבים פיזיים אחרים, שאלו לא הדברים היפים שחומקים לי, אלא הכאבים שלרוב מקדימים..

והייתי רוצה לדעת, מה שהא-לוהים האדירים כבר יודע, אם אני עושה נכון כשאני נסוגה גם ממנו, בלי לתת לו אפילו את ההזדמנות להוכיח לי אחרת.. להוכיח שהוא, כמו שהוא רוצה להראות לי, אחר.. שאולי הפעם זה יצליח..

אולי הפעם, אה? כמה מקורי..

הוא בטח לא ידע לעולם, אם אחזתי בו חזק כל כך משום שלא יכלתי לעמוד בכוחות עצמי או משום שרציתי בקרבתו. ואני מניחה שלא ידע, משום שגם אם ישאל ודאי לא תהיה לי תשובה ברורה..

כך או כך, לראות את אחת הנשים המוכשרות בעולם קרובה אלייך במרחק של מטר ואותו קרוב אלייך עוד יותר..סוג של חלום.

במיוחד כשאת חצי מעולפת, אז זה ממש מרגיש כמו חלום.

ובכל זאת חזרתי הביתה עם טשטוש בעיניים, אחרי אחת החוויות המדהימות ביותר שעברתי אי פעם*.

חלמתי על זה כל הלילה.. על הקול הנקי כל כך, הדיוק המשגע, הפסנתר המטורף , החיוך הכובש, השפה המיוחדת שלה, הכתפיים המשגעות שלו, העיניים הנעצמות שלי..

אם לא הייתי על גבול עילפון (מה שבטח היה מביא אותי אל מאחורי הקלעים) אני מניחה שהעוצמות היו אפילו גדולות עוד יותר, מה ש, נכון לעכשיו, נשמע לי כמעט בלתי אפשרי...

הוא הלך. מה יותר פשוט מלקום וללכת?

אז אין גבר בסביבה הקרובה. אבל יש שקט..

כמה עצוב ונוראי..יסלח לי הא-לוהים, זה שכבר איני יודעת היכן אני ממוקמת לגביו, אבל יש משהו מרגיע בשקט הזה.

נכון, יש בו משהו מטריד, בשקט. יש בקשות מאחורי הגב והרגשה של ריגול מחתרתי בין שני הצדדים.

נכון, אני היחידה שלא מעורבת לגמרי, על אף שבכל יום שעובר מנסים למשוך אותי עוד ועוד פנימה...

כן, יש מבטים בודדים לפעמים. יש מיטה ריקה, אין נעליים כבדות, יש דלת טרוקה ואכזבות נודדות.

יש כעס מצטבר, רוחות כשהוא מגיע פתאום..

אבל אולי לעזאזל כבר יסביר לי, הא-לוהים, זה שכבר תהיתי לא פעם על מהותו,  מדוע כל הגברים בחיי עוזבים או מכאיבים ומה הטעם בו, בשתיקתו?!

[* ההופעה של רג'ינה -המלכה- ספקטור תחי' ]

__

17:15

(שיא?!)

אולי א-לוהים, כשהוא יושב שם למעלה, הוא סופר מלאכים שנפלו בטעות.

 ואם היה יורד, לבקר כאן למטה, היה בטח רוצה שאמות.

כי אם הוא אוהב, אותי או בכלל, ודאי אינו רוצה שאסבול.. 

אך אם אני טועה, וא-לוהים רק גורל, אולי עדיף שגם אני כבר אפול.

הם אומרים לשמיים יש צבע כחול, שבירת קרניים מסויימת..

הם אומרים שהשמש יודעת למחול, שהיא בדרך כלל מחממת.

אני חושבת שהם כולם שקרנים, השמיים שחורים והשמש שוקעת

כי גם ביום בהיר לי יש עננים, אני רועדת ובחטאים שלי טובעת.

אז א-לוהים שם למעלה, אם שומע, עבור ,מאסתי בהלקאה עצמית.

אתה מכאיב לי מספיק, גם אם מנסה לעזור, וגם אם הרוח צפונית,

אני הולכת דרומה, לא מתכוונת לחזור, דרום במורד הדממה

שם יש קצת שקט, גם אם אין שם כבר אור, שם אוכל לעבוד אדמה.

18:31