באמונות שלי

מוות שלי

וכאילו שאני לא מתה מספיק

לקחת לי עוד חלק.

הנה אני המפורקת עכשיו צריכה להחזיק,

הנה אני הולכת עוד צעד לפני ש

נקברת.

ואולי אתה בכלל שולח לי יד ואני לא שמה אליה ליבי,

ואולי עדיף שאפסיק לשער ולרדוף שאלות

אולי עדיף כמה שפחות חלקים חיים שיעזרו להסוות

עוד מוות

שלי.

30.4.09

אחרי מות

ואחרי מות האיש הזה, קשר הדם המסובך, אני עוצרת את התזוזה מרוב חוסר היכולת.

לא פעם דיברתי על המוות, התעסקתי וקברתי עצמי בבורות הוויתו. לא פעם שקעתי בחולו הטובעני, לא פעם התקשתי לצאת מתוכו.

ובכל זאת, המוות הזה, שואב ממני את מירב הכוחות.

אולי זה עיניין נסיבתי, אולי זו ההכחשה שהתפוצצה לי בפנים

כך או כך, אני מתחילה להרגיש שבכל הריק הזה נגמר לי המקום להכיל.

-

אריסטו אומר שהא-לוהים הוא המניע הבלתי מונע

ואני בכל זאת שואלת עצמי כל רגע שאלות של מאיִן ולאיִן. כולנו שואלים..

מעצם הידיעה, כי אין דבר המניע את הא-לוהים, עולות אין ספור תהיות ומקורות ייאוש ותסכול.

וגם אם אסתור את הידיעה, ואומר שישנו דבר מה המניע את הא-לוהים, אפול שוב לבורות הייאוש הזה מתוך התהייה על שלמותה של היישות.

כך או כך

תעלומת ההוויה והנוכחות בעולמנו, הן שלנו והן של הבורא, תמיד תישאר בור אפל שפתוח משני צידיו, תמיד תוביל לחלל המתרוקן שוב ושוב ואינו חדֵל, תמיד תשיב רוחות סערה שיניעו אותנו התלויים על צווארה.

אולי עדיף לנו שנרפה ממנה, נניח לה להתקיים לצידנו ונמשיך ללכת כשהיא אוחזת בנו בשרשרת ברזל, נלמד להיות ולשאת הכל על המשא הכבד שכבר הינו.

אני לא רואה אפשרות אחרת.

ואחרי מות

אקריב קורבן -

עולה, חטאת

אקיז עוד דם

אשלח עוד שעיר

לעזאזל

ואתאבל.

)':

I

בואי(I) נשב ונשאף עד סוף החומר

נשתרע על הכביש ונחלום על יום של אושר

נתאבד ונתעורר מסיוט שאין לו בוקר

נתאהב ואז נבכה על שבא לו שוב החוסר

II

ואולי אם תשתכרי(II) הכל יותר יזרום

הכאבים, האהבה, [חוסר] הביטחון

ומה זה משנה

הרי כמו הנחלים

הכל זורם בסוף לים

ונעלם.

III

ושיעלה בי כבר

הטעם המתכתי

שאוכל להעלים

גם את כל מה שבתוכי.

27.4.09

אחת

אחיזה

הרחוב מתרוקן, שלוש לפנות בוקר/ את ואני יושבות, מעשנות כבר חצי קופסא/ הרחוב מתרוקן, כבר שלוש וחצי/ את ואני עוד יושבות, מדברות,/ בוכות על כל האנשים/

שבאים והולכים מתוכנו/ על איך הכל זמני/ אפילו שתינו.//

אולי יש לך חדר פנוי בתוכך/ שאוכל להתחלק/ איתך/ בצער שלי/ ואולי תמצאי, איזה חדר אצלי/ שאכיל אותך כשאת/ מלאה בעצבונך.//

את ואני כמו נשמה חלוקה לשתיים/ לו ידעת כמה ממני הייתי מקריבה/ לו רק ביקשת.//

את ואני, שתי הידיים/ אותו הגוף, אותו הלב, אותה הפעימה..//

את/

ואני/

נוגעות באלף שמיים/ מתאהבות/ ונופלות/ ומחדשות אחיזה.

21.4.09

שנייה

על-יד

יש לי סימנים שעשתה לי

על יד

שודאי לא יהפכו צלקות

וכאבים שחרטה

בתוכי

שודאי לא יהפכו צעקות

סיפוקים רגעיים

הולכות בין הטיפות

זה גשם ברכה מתחזה

שהוא בעצם זלעפות

שום דבר לא

נאמר

לא תירוצים

אף לא סיבות,

ככה את ואני

אני

ואת

יד ביד,

על יד.

24.4.09

שלישית

מושיטה

ולרגע

כשאת מתעצבת

והמלח צורב את עינייך,

אני רוצה לאחוז בך

לא להניח לך ללכת

עד שייעלם

ולא ימסך את מראך

כשאת מביטה

אבל תשקעי

[זה בסדר]

רק אל תשכחי לצוף חזרה

ואם תצטרכי איזו יד שתמשה

אותך מכל הים הזה

אני כאן

לידך

מושיטה.

28.4.09

ואני

* * *

שערים נעולים/ פרחים פתוחים בלילה/ כנפיים פרושות/ ציפורים דואות למעלה//

עננים לבנים/ מרחבים עצומים/ כמו העיניים שלי/ רק לא שורפים מבפנים//

הן עושות צעדים/ רוקדות סיבובים/ ואני בשלי

סוטה מהשבילים.

26.4.09

אני לא יודעת אם יש מים חמים.

מתלבטת אם להדליק דוד, לבדוק או לוותר... בסוף מתפשרת על להדליק את המי-חם ולשתות קפה חזק בבוקר המאוחר שלי.

הנה עוד לילה שנגמר מאוחר מדיי, הפך לבוקר שמתחיל מאוחר מדיי וליום של התכנסות עצמית

וזה רגשי מדיי.

כואב לי הראש, הרגליים, הבטן, אני מרגישה לא טוב (בעיקר באיזור החזה).

שותה מכוס שקנה לי, כשעוד הכל היה מושלם ועוד הייתי "בסדר", בבוקר שאחרי הלילה שאחרי הלילה שלפני..

תמיד זה נדמה , כשמרגישה כאב או צער עמוק, שלפני כן, בעצם, לא ירדתי לסוף תחושתם.

"זה הדבר האמיתי", אני אומרת לי, "מה שהיה פעם, היה רק פרולוג." ושוב מוצאת סיבה להתאבל על היותם.

ובכלל, בימים כמו זה, אני נזכרת פתאום בכל החלקים שלי. אז מתחילים להתנהל ויכוחים בקולי קולות עמוק בתוך הראש שלי.

כל הנשמות משתוללות,

כל החתולים מילליים

בואנה נשים בתולות,

בואו זרים מהללים.

כולם יודעים איפה אני עכשיו, זו רק אני שמחפשת.

שוכחת לאכול, שותה רעל מעורבב, ישנה עם עשן, רוקדת, מתחפשת.

ואולי אני יודעת, רק מנסה להאמין שלא,

עוצמת עיניים ושוקעת.

מקווה להתעורר ולמצוא אותי

פה.

ולהודות:

אני המטביעה וגם הטובעת.

צל תועה

השמיכה תשמור אותי ותעטוף עם כל החושך

השדים רוקדים בתוכי (כמוני) מחפשים מפלט לחופש

אני מתאבדת

ומחבלת בכל המילים שיצרו

אותי, אני ואני ואני מחוללת

כשפים של לילה, צעדים של פחדים.

בואי נצא, נשבור עצמנו לדעת

נחזור בתשובה, נתמכר ל

אלוהים. זה הדבר האמיתי

(מי כמונו יודעת,

אפילו שקל יותר להתמכר לסמים..)

אין מספיק אויר נקי, מספיק

מים צלולים, להרוות

נשמתי, לאחות לי קרעים

התחבושת שסועה, העיניים שורפות

עד כמה עשן ומי-עצב יכולים להסוות

אותי?

אני רוצה לישון

אף שאין לי על מה לחלום

בלילה כמו זה, בו אפילו לא הקאת

מה שמסתיר לך את האור, אַת

אֵת עצמך מכסה עד הסוף

צל תועה

על גופך, חוטאת.

20.4.09

"את נעלמת בתוכך, לא שזה פוגע בסדר סביבך.." (ליבת גלייכמן)

הקדמות

To my only true love:

I

"Go outside , Kiss the rain
Whenever you need me , Kiss the rain
Whenever I'm gone too long.
If your lips Feel lonely and thirsty
Kiss the rain , And wait for the dawn.
Keep in mind
We're under the same sky
And the nights
As empty for me, as for you
If you feel You can't wait till morinin'
Kiss the rain."

[kiss the rain; Billie Myers]

II

Big-Low-Yellow Moon

Do you remember

Us

saying we both under the same magic moon?

tonight it's Low

and Big

and Yellow

just like us

(although we're not yellow, or big, or low...)

I thought,

I shoul'd look at it all night

and kiss it

"Goodnight,

  sleep tied"

'Cause I know it will pass my song to you.

All I'm asking is

can you, please,

just

take a look at it too?

To Not-Mine Kitten:

"איני יודעת איך לשאת

את שליבי רוגש

כשנשלח בי מבטך

כרשפי אש מתוך תוכך

בגוון החתולי

ששורט כך את ליבי

ומשאיר אותו רוטט

וצמא למגעך

ורעב לשריטתך

שודאי תבוא-בו בעת

שתדעי שגם אני

נפלתי

בשיבייך."

(שֶבִי. שבִּי. שְבִי.)

עירום מלא (אוננות)

איזה אושר מביאה החזרה לעירום

רגע ההתפשטות מכל המחסומים

רגע גילוי כל העריות.

כמו ילד ביום הראשון של הגן

לבכות עצמי לדעת

שתישאר איתי עוד.

[אין מי שהיה אצלי בעולם

כך שאין מי שיכול לאכוף את חוקיי

עליי

טוב יותר ממני]

כמה רוגע מביאה תחושת האפשרות

להחליק ידיים על עור גוף חשוף

להפיל מילים מעוררות טירוף

כמה אושר מביאה תחושת השייכות

לעצמי.

 צר לי להודות

הבנתי שוב, כמתבקש,

שרק אני לעצמי בעולם.

פוסט ארוך, ומחולק, ומעורבב..

ככה זה כשאני מרגישה שיש בי צורך לבחור בין האהבות בחיי.

לפחות באחת מהן כבר בחרתי חד משמעית -

בי.

22:25 6.4.09

ערב חג החירות.

הלוואי ונצא, כל אחד, מהמצריים שלו.

ונחיה את חירותינו עד אין קץ.

זו לא האהבה שאנו כמהים לה, אלא החירות לאהוב ולהיות נאהבים.