באמונות שלי

בשגעונות שלי

"..מותק שלי
נוגעת עמוק בתוכי
משגעת שלי
אם את שומעת אותי

מותק שלי
סופרת כבשים
לא נרדמת
גם לא בשבילי

אין לך סיבה לפחד לעולם
אין מפלצות אין שדים זה רק סתם
רק הדקירות של חרבות זכרון
שוב מכות את הלב, לא רוצות לעזוב
ובכל העולם לא מוצאים בנאדם
שייקח ת'כאב וייתן לך לישון.."

[מותק שלי; גילעד שגב]

" 'זה קל להיות משוגע, איך את לא מבינה, תשתגעי מיה!! ' הוא צורח. כבר מזמן אני משוגעת, שנים מאושפזת בשפיות."  [מיהמיה;סוזן אדם]

אולי זה עיניינו של טירוף המהול בנורמאליות-חיצונית מאיימת. אולי כשאת נראית שפויה מבחוץ הרבה יותר קשה להם לקבל אותך בשגעונותייך.

כן, אני מודעת לעצמי. מנהלת שיחות עינייניות ויוצרת קשרים עם אחרים. לא, אני לא צועקת כשכואב. לפחות לא בקול..

אני מתקלחת לבד, מתלבשת לבד, אוכלת, ישנה.

לא יותר מדיי.

אני לא נכעסת מהר, גם לא נעלבת. רק מבליגה..מעבירה הלאה..מדחיקה בפנים עד שכואב בגרון ואני

מקיאה.

כי אין לי סיבה טובה.

אם היית שומע את קולות ההקאה שלי, את אנחות הסבל בין פרצי הכאב, היית רץ אליי בסערה ודורש בשלומי. מעביר את גב ידך המושלמת, יד של פסנתרן יש לך, על מצחי לאמוד את חומו. היית שואל על מצב-גשמיותי, על האוכל שאכלתי והמים ששתיתי. שואל איפה הסתובבתי היום ואם הסרט שראיתי היה במקרה מפחיד.

אבל המצח שלי קר והאוכל בסדר, המים מנרליים ונרדמתי באמצע הסרט. אז תשב על ידי עוד זמן ותתהה במונחים גופניים.

תלטף את ראשי, תפקוד עלי לנוח כמו שאתה פוקד את אושרך.

אני אהנהן. מה כבר יש לי לעשות?

אומרים שמשוגעים בנו את העולם, שאהבה היא חסרת שפיות ושלנהוג היום בכביש זה טירוף מוחלט.

לי אין רישיון, לא לנהוג ולא לבנות, אך אהבה טובה דבקה בי. כך נדבקתי בחוסר-שפיות מיודע. שלא יגידו שאני לא מגלה להם..

ואני בשגעוני לא מחפשת דבר, רק שקט. היכן שאניח את ראשי ואלטף עם ידיי. וכבר הזכרתי את השקע שבין הכתף לצוואר, איפה שמצאתי מקומי לפני ימים עוד ספורים.

כן, שַקט שם. אך לפעמים יש תנודות..לעיתים אני נשכבת איך שלא נוח, מאבדת סבלנות ויוצאת ממקומי. אז אני מקבלת ממך פקודה לא לטבוע באכזבה, לא להעלב, לא להתעצב.

לפעמים הפקודות רק מושכות אותי למטה, אני נכעסת על הקלות בה אתה נותן אותן. אך עד שאני מתיישבת לכתוב את עצבוני אתה מופיע שוב, מעלים אותו כליל.

אולי תכחיש את שגעוני כמו כל האחרים, תגיד שאינך רופא פסיכיאטר ואני לא סגורה במחלקה מאחורי שער חשמלי. אך אני בשפיותי מאושפזת כבר שנים, ובאהבתי אליך נראיתי חסרה בה כבר חודש.

אז שתוק עכשיו במפקודותייך,

הרפה דאגתך.

אני רוצה רק אליך,

לשקט שלך.

וכל השדים שחגים מעליי,

בלילות כשאני לבדי לא נרדמת,

ייספגו בשגעון העלום שנגמר

בין הנורמאלי שאתה - לאהבה המטורפת.

שבוע חדש.

02:27

באהבתי

עוד [25.5.07]

עוד

אחבק אותך עד כלות כוחי

אנשק עד חניקת נשימתי

אקרא לך עד דום קולי

ארקוד איתך עד רעד אדמתי

עוד

אנצור אותך עד פרוץ המנעולים

אחזיק עד יכאבו לי השרירים

אלטף עד זעקת החתולים

אשיר לך עד תום כל השירים

עוד ועוד ועוד

עד קנאתי לך.

- - -

אז אשתוק.

אולי יהיה לזה פוסט הסברה..ואולי לא.

שבת שלום.

ברגשות שלי

"Faith has been broken,

 tears must be cried

 Let's do some living,

after we die

Wild Horses,

couldn't drag me away

Wild, wild horses,

couldn't drag me away.."

[Wild Horses ; Rolling Stones / Sarah McLachlan..etc.]

אני שונאת כשהשכל שלך והלב שלי לא מתואמים. כשאני שמה את ההגיון בצד ונותנת יד לדפיקות הלב המתפרעות שלי..כשאתה, לעומתי, אוחז בכתפיי בשתי ידיים איתנות ועוצר. בעדי, בעדך.

דיי שירה. מספיק.

אז העיניים שלי מתמלאות בדמעות של רגש צף, אתה מתייסר בפנים אבל לא נשבר..אפילו לא ממני.

אתה צודק. אתה תמיד צודק. אתה תמיד יודע.

לא, אין שמץ של כעס בקולי. גם אין טיפה של מרירות. יש רק כנות אופיינית.

אני אוהבת סוסים, אתה יודע (אני אפילו לא צריכה להגיד..). אבל לא כשהם באמצע העיר, או מאחורי סורגים. סוסי פרא, כן.. כאלו שמביאים איתם ריח של שדות גדולים, עם פרסות שהתחככו מדיי באדמה הקשה. סוסים כהים עם מבט חופשי ודהירה מהירה כמו הרוח...עם מקצב מצלצל כמו של הלב שלי כשאני איתך.

לסוסים אין היגיון, אין שכל

קר.

יש סוס, סוסה, והמון מרחב.

אף אחד לא תוהה

אם זה בסדר, אם זה יותר מדיי.

לסוסים אין איש,

אין אישה.

האיש לא הולך והאישה לא בוכה.

אף אחד לא מדבר

מאחורי הדלת דברים שאני עושה.

Wild Horses, why couldn't drag me away...

00:31

באמונות שלי

חשבתי שהכל נגמר כבר לפני שנתיים וחצי. שהאיש אמר מה שאמר, שאני צעקתי מה שצעקתי.

אבל כמו תמיד, טעיתי. גם הפעם.

גם הפעם הוא בא להרגיע אותי. ובמקרה גם פגש את האיש, שבמקרה גם ראה אותו מלטף אותי שלא אבכה מכל המילים הרעות שעוברות באויר שלי.

מה הם מבינים בכלל...האיש והאישה. עסוקים כל אחד בשתי הידיים שלהם. האחת לגונן מפני הסתירה שהשני בא להנחית, והשניה לסתור לשני בכל החוזק שמתאפשר.

אחר כך אומר האיש לאישה, אחר כך כשאני לא שומעת, אומר לה שתדבר איתי על כל הדברים שאני עושה. שתסביר לי.

והוא שואל אותה אם הוא גם עושה איתי מה שאסור, ומבקש ממנה שוב שתעשה משהו. היא מנסה להגיד שאני ילדה גדולה, אבל בפנים היא יודעת, שהיא רק משתיקה קולות שודאי היו יוצאים גם ממנה..

בסוף היא אומרת לאיש שידבר איתי בעצמו, ואליי היא פונה בנימוס מעושה.

מה הוא מבין בכלל האיש הזה. שיצֵא לי מהדם כמו שיצַא מהדלת. שיפסיק להחריב בי את כל מה שבניתי שנים.

מה הוא מכיר בי בכלל, האיש הזה. מה הוא מכיר בכלל באהבה שלי..

לא. אני לא טובה מספיק. אני יודעת שבזה הוא צודק. לא טובה ולא מרוסנת. אני דיי טיפשה, למען האמת. נופלת לבורות צדדים שאני במו ידי החרוכות חופרת.

כן. התאוותי למספריים שלי לא פעם בשבוע וחצי האחרונים. אך ההבטחות הרבות שפזרתי אחרי הציור הארור, הצלקות הדקות שנשארו ממנו, האהוב שלי שמביט בהן בצער בכל פעם..תמיד החזרתי אותן למקום. אפילו שפעם אחת הייתי קרובה. קרובה כמו שהמבט דורש החיבוק שלי קרוב אליו. קרובה כמו השפתיים שלי לצוואר שלו כשהוא מחפש את המבט האבוד שלי שהתחמק מהמבט הדואג שלו.

קרובה.

כמו שאני קרובה להתייאש מעצמי אחרי היום הנורא הזה.

יום רע..

אז מה.מותר לי.=\

02:01

תודה שאתה איתי.

ודי. תפסיק להגיד שאני לא צריכה להודות. הרי אתה יודע הכי מכולם, כמה שדווקא אני צריכה להודות לך על כל מה שאתה ועל זה שכ-ל זה, שלי.

אני אוהבת אותך.

באהבה שלי

"I am covered in skin. No one gets to come in. Pull me out from inside. I am folded, and unfolded, and unfolding.."

[Colorblind ; Counting Crows]

אתה יודע,

זה כבר כמה שנים שאיש לא חדר את עורי.

שנים שאיש לא נכנס תחת מעטה הכאב שעוטף אותי אינסוף..שחונק אותי.

וכבר חודש עכשיו, אף יותר, שלא צללתי עמוק לתוך הדמעות שלי. שלא שכחתי את עצמי תחת שמיכה, אטומה וחסרת אויר.

הנה, לא הכאבתי..לא שקעתי, לא נשברתי.

חשבתי שככה זה, אושר.

אז לפעמים, כשהיה עצוב, סטרתי לעצמי בחוזק והאדמתי את הלחי. 'תשתקי,' צעקתי, 'באיזו זכות את כואבת עכשיו?!'

ואז העצב היה מתקפל, מבושה, ומתחבא מיד בין קולות אחרים שהושתקו לפניו..

עד הבוקר הייתי שוכחת.

מתעוררת עם מבט מהסס בעיניים, תוהה מה מפריע לי שם בפנים..מה זה שמדיר ניצוצות מעיניי. כשלא הייתי מוצאת, הייתי מבטלת את המחשבות בתנועת יד אגבית ונופלת עם היד שהושטת לי- אל כל היופי שאתה.

כשאני רוצה לבכות, אני מתחילה לנשק אותך. אתה שואל אותי תמיד, 'שירה..? הכל בסדר..?'

כשאני לא עונה וממשיכה לנסות להסיט את דעתך מהעיניים שלי, אתה תמיד תופס אותי ואומר 'ילדה, דברי איתי...' תוך מבט חודר אליהן- העיניים שאני כל כך מנסה להסתיר.

ולקראת הסוף, כשאני כבר קצת נשברת, אני שמה את הראש בשקע שבין הכתף לצוואר שלך. זה שאמרתי לך שמתאים לי במיוחד..בדיוק בגובה שלי, בדיוק בגודל. אז אני מתכנסת אליך, מבקשת שתחבק אותי חזק.

ואתה תמיד מחבק אותי. חיבוק חזק כמו שאיש לא ידע לחבק לפניך. 

עד שהעצב שלי

                    שוקע.

עד שאני נרגעת.

נזכרת שאתה איתי, ושאם אתה הולך - זה רק כדי שתוכל לחזור.

תפרים

אני שונאת לנשק לשלום

להניח לך

ללכת,

שונאת להרפות מידך

לקטוע

פרידה מתמשכת.

אם היה מותר

לתפור

[גם כשאין פצע קרוע]

הייתי תופרת אותך

אליי

שהחיבוק יהיה קבוע.

הייתי תופרת אותי

אליך

שבניתוק תהיה פצוע.

אני שונאת לנשק לשלום.

להניח לך.

ללכת.

[4.5.07]

>>>>O<<<<

00:15