באמונות שלי

לפעמים אני מקללת את עצמי על הקלות הזו שבי.

הקלות והשבירות.

כמו כוס זכוכית דקה דקה, על רגל אחת.

הכי יפה על השולחן.

הכי קלה

הכי לא נוחה

הכי שבירה שיש.

מכה קטנה, ואין יותר.

לא צריך להתאמץ.

ואולי בעצם, כמו ביצה קשה.

אם תתאמץ ותלחץ עליה חזק, הכי חזק, היא לא תישבר.

רק אם תתן את המכה הקטנה הזאת, במקום הנכון, פתאום היא

תתרסק.

בשנייה כל הקליפה תהפוך לרסיסים לבנים שפעם חוברו יחדיו, וכעת אינם ניתנים לשיחזור.

במקרה הטוב, הביצה בשלה מספיק ותוכל לאכול ממנה עד שובע.

במקרה הפחות טוב, היא רק תלכלך לך את הבגדים.

המון אהבה.

01.02.09

אולי זה טיפשי. טוב, זה טיפשי. אבל ככה אני, וככה אני מרגישה - טיפשית.

התמכרתי לאחד הסמים הנפוצים ביותר אחרי האהבה. כן, ראיתי את ההתמכרות הזו מגיעה. ראיתי איך אני נופלת אט אט ונשבית בחרא הזה.

אז מה. זה לא הופך אותי למסכנה פחות.

מהר מאוד הבנתי שזה צורך שלעולם אינו מגיע לסיפוקו. כמו באהבה. או אולי, כמו באהבה אליי.

לא מספק אותי לשבת בחדר אחד עם שלושה גברים שונים ולדעת במלוא הידיעה שיש אחד שיאהב אותי עד הסוף. אני צריכה ששלושתם יביטו עליי בהערצה. לפחות חיצונית.

הכי יפה

הכי מושכת

הכי שבורה

הכי שוברת

הכי

אני.

ומה זאת אומרת לעמוד בפניי? לא ליפול ברישתותי הפרושות לרווחה?

ואולי אני מכורה לכל הסמים כולם. כל הסמים הנפשיים והצרכים המזדיינים.

אני שונאת אותי על כל אלה. לחוד ויחדיו.

שונאת להצטרך אנשים אחרים מלבד עצמי. שונאת את חוסר הסיפוק המכאיב הזה מהחיים חסרי הטעם שלי.

שונאת לראות את הסדק הכל כך קטן בבובה הכי יפה בעולם, שונאת לראות אותי עומדת ולא מצליחה להפסיק להביט.

ואולי זה הכל בגלל שכל הפוגם

במומו פוגם.

01.02.02

לפני הדיבור מגיעות המחשבות. תמיד למדו אותי קודם לכתוב ואחכ לדבר. אם בכלל לדבר..

אל תכאב, טוב?