באמונות שלי

Not Easy

I am not easy to be loved

Im not easy to be heard

not easy to contend with

not easy to be shared

And Im the most dying heart

you have probably  ever seen

(maybe even the lonlyest one

or the coldest bloodred thing)

you apparently wont understand

any word of my unsaid words

you apparently wont be able to bear

all the emptyness that I own.

while Im drowning in my sorrow

while Im swallowed in my sea

while Im hanging on tomarow

while Im fighting to brake free

while Im pushing you all over

while Im taering you apart

will you look over your shoulder

will you fight to hold me tight?

Im not easy to be loved

not easy to be held

will you love me till I die?

will you run as far as

you can?

הנה הגעתי הביתה. הנה הבית ריק.

כמו הלב שלי הזה שהולך ומתרוקן לו עם כל לילה שעובר..

ודוקא היום קיוויתי לחזור לאיזו נורמאליות שיגרתית, לאיזו בועה שקטה ופועמת, לאיזה ריחוק.

אחרי שהלכה כשקיוויתי שתישאר, אחרי שידעתי שבעצם תלך, אחרי שהכל שוב משתקף מהמראה שניסיתי להחביא.

כשאני אומרת לא, אני בדרך כלל מתכוונת

שתשאלי לפחות עוד פעם אחת.

וכשאני אומרת לא, בפעם האחרת, אני בדרך כלל מתכוונת

שפיספסת.

כשאני אומרת לא, אני בדרך כלל מתכוונת

שמשהו מציל עצמו עליי.

כשאני אומרת לא, אני בעצם מתחננת

שתצילי אותי מהשד שבא אליי.

וכשאת שואלת "לא? למה את מתכוונת?"

אני רוצה להגיד ששוב טעית.

זו לא השאלה הנכונה, אני בכלל מתכוונת

שעכשיו את צריכה פשוט להבין.

בואי שבי איתי, בדידות, בוא וחבקני, צער, בואו שדים ומכשפות אל חיק ליבי

בוא עצב אהובי, בואי חמדת הכעס, בואו פחדים וחסרונות נפשי

בואי אכזבה גדולה, בואי שנאת עצמי, בואו שתיקה, עירפול ודעיכה

בואנה זעקות הכאב, בואנה בארות הבכי, בואו שקר, ריחוק וסבכה.

בואו לטפו אותי, איחזו ידיי אוחזות התער, בואו וקחוני אל מחוז השיכחה

הנה אני מתמסרת

הנה אני נכנעת

הנה שוב אני

אפילו לא בוכה.

איך

השארת

אותי

לבד

איך

השאירה

היא

איך

משאירים

כולם

איך

השארתי

גם

אני

?

רגע לפני שהכל נגמר.

01:14

חתול החצר

בּוֹאִי וּצְאִי לחצֵר

ראִי הִנה שם חתוּל

כמה יפה ואחֵר הוא

משְאר החתולים.

שלחִי יד ללטֵף,

קַוִי שלֹא להִישרֵט

קוִי שלא להינשֵךְ על ידֵ-י

הֶחתוּל, כמה יפה הוּא

ואחֵר מִשְאַר החתולים.

בּוֹאִי וּצְאִי מתוֹכֵךְ

ראִי הִנה שָם חתוּל

עֵיניו בּוֹרְקוֹת; בּאֵרוֹת

אֵינְסוֹפִיִים של סוֹדוֹת

גוּפוׁגמִיש וחזָק

תוֹקְפּן ורַךְ כּאחַד

כּשֵם שעלוּל לנשְכךְ

כך ודאי גם יִשְבֵךְ

בִּיְללוֹתיו; בִּקסמיו.

את

רשאית לֵילֵךְ אחריו

אַף לערסֵלוֹ בֵּינֵךְ

לבֵינֵךְ, רַק זִכְרִי:

שִמְרִי נפשֵךְ

נפשֵךְ שִמְרִי.

"שמרי נפשך העייפה, שמרי נפשך/ שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,/ שער ראשך, עורך שמרי, שמרי יופייך,/ שמרי ליבך הטוב, אמציהו בידיך."

 (שיר משמר; נתן אלתרמן)

אישה חתול

ועדיין קשה לי להרגיש שייכת.

אפילו לה

שגורמת לי להרגיש דברים שאיני יודעת את שמם ומעולם לא עברו בתוכי.

עדיין קשה לי להאמין לעצמי שבאמת לא אבגוד - בי, בנו - שבאמת אצליח לדבוק בדבר המשונה הזה שמתהווה לו בנינו.

-

החתולה שלי הזאת,

עם העיניים העמוקות והירוקות האלה שלה שהן כמו באר אינסופית של סודות

עם המגע הזה, הרך והמשכר שהוא כמו רוח אביבית שכל תכליתה ליטוף ועטיפה

עם היופי הזה, שאינה מאמינה לי כשאני מחזירה אליה אורותיו ומספרת לה איך היא יפה כמו הפרחים והשקיעה והים..

והנוכחות ההיא שלה, שיכולה להטריף אותי על דעתי ולהביאני לידי שיגעון ואיבוד שליטה; שיכולה להוציאני מתוך גופי ולהשכיח מעליי את העולם. -

היא הכל בשבילי ולפעמים שום דבר.

כי אין דבר שלם כל כך במקום הנורא הזה. אפילו לא החתולה הכי יפה בחצר.

הנה מהרגע שהבנתי שהקצב בתוכי משתנה עם כל מבט שלה, הבנתי גם שאני מאבדת את החופשיות והאנוכיות שאימצתי לעצמי בחודשים האחרונים.

הבנתי שבעל-כורחי הבאתי על עצמי את הנצרכות, שוב, אחרי שברחתי ממנה בנחישות מפתיעה. הבנתי שהנה, שוב, אצטרך להיות שייכת.

ועם כל התובנות המתחדשות שלי הזדחלו גם הפחדים הבלתי נלאים שהביאה איתה החתולה כמעט בכל יללה או מבט -

הנה עם השייכות מגיע פחד הנטישה, הנה עם הנתינה מגיע החוסר הגדול.

הנה שוב אני כורה בתוכי בורות עמוקים ושופכת על החתולה היפה שלי הרים של חול נקי ונדיר.

הנה שוב אני נשארת מרוקנת ומלאה חורים שחורים וריקים וזוכה מדי פעמים רחוקות לאיזה גרגר של תשובה וגירגור של התחברות.

ובכל זאת אני כורה וממשיכה וכורה

(הרי אין טעם שאבכה על חול שנשפך..)

ובכל זאת אני מרגישה איך לאיטי אני  מ ת מ ס ר ת,

איך הגוף מתערפל כמו הייתי שיכורה.

"ותחשבי שהיה לך חתול.." כך סיפרת,

ותחשבי שהיית חכמה...

אז היית הולכת כשעוד יכלת, לפני שהלב התחיל לדפוק. והיית ממשיכה לאט ליבול, במקום עכשיו לרחף במקום ומדי פעם, שוב,

ליפול.

"שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך / שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, /

מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, / מאבן קלע, מסכין, מציפורניים /

שמרי נפשך מן השורף, מן החותך / מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים /

מן הדומם, מן המחכה והמושך / והממית כמי באר ואש כיריים /

נפשך שמרי-ובינתך שער ראשך / עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.."

22:46