באמונות שלי

באמונותיי

"מישהו נכנס לחנות, דווקא נחמד מאוד

רגע כואב בחזה, פתאום נופל ומת

בגיל ארבעים ושש, עם בית ואישה

בגלל רגע אחד בחזה

אישה אחת, תישן לבד..

[...]

הרבה כאבים בגוף והרבה כאבים בלב
הרבה בניינים יפים והרבה אמנות ותרבות
הרבה הורים מתים והרבה קירות נסדקים
ולי זה נראה פתרון ללכת איתך לישון
הלילה

כלום לא עצוב הכל כרגיל
כלום לא קורה פה.."

[כלום לא עצוב ; אביתר בנאי]

אז ישבתי אצלו על המיטה ולא הייתי צריכה אפילו להתפשט. הוא רק שאל אם יש לי חזייה וישר הכניס את היד שלו אל החולצה שלי, דרך המחשוף המשולש, היישר אל החזה. שלי. וכשידו כבר היתה שם, הוא החל למשש אותו, אותם. מכל הכיוונים, בכל הצורות..לי זה כאב. מדי פעם קצת יותר והוא היה אומר "כאן כואב?"

אני התאפקתי לא לבכות, לא לצרוח, לא להאנק. רק נשכתי את השפתיים היבשות שלי. נתתי לו לעשות את מה שלשמו באתי עד אליו..

להיבדק.

אני חושבת שהרגשתי הכי לבד בעולם. הכאבים גברו והפכו איומים ובלתי נסבלים, רציתי שמישהו ישב לידי וילטף אותי כמו שהוא ליטף אותי היום. אבל לא היה מי.

אז לקחתי גיטרה ואורגן, עליו מעולם לא ידעתי לנגן, ובכיתי איתם. להרגיש שאני לא בוכה לבד..

הנגינה בגיטרה היתה סבל בשבילי אבל הייתי חייבת את זה לנפש.

לא נורא. הגוף יתגבר.

החברות כולן רחוקות ממני.

אלוהים רצה כך. אולי כדי שארגיש מה יש ומה אין. לפחות האיש שלי היה כאן איתי. הוא תמיד כאן איתי..שומר עליי, דואג לי. מלטף לי את הפנים עם העיניים הדומעות, טובע ברטיבות שמשתקפת מהן, שולף אותי מהחלומות הרעים על פשר הכאבים המתגברים, המוזרים האלה.

אבל יהיה טוב, ככה למדתי ממנו לחשוב, מחר אחרי שיגידו שהכל בסדר אני אכין תיק ואסע מכאן. ישר אל הידיים שלהן.

.

[00:15]