בדרך למגרש הגרוטאות

פוסט סדר במחשבות לא לירית יותר.

לפעמים אני תוהה האם אני הבנאדם האחרון עלי אדמות שעדיין מאמין באהבה? לא ילדים בני 15, כאלה מעל גיל 30 שעברו קצת חרא חיים אבל לא נשברו, או שבאמת בזוגיות הכל זה סידורים והסכמים בינך לבין עצמך ובינך לבין אחרים? אני יוצאת עם משהו שמוצא חן ובעיניי ואני חושבת לעצמי "נו באמת, עוד פעם הסרט הזה?" הרי היתי באותו התסריט בדיוק לפני שנה, אני מלבישה עליו במודע תכונות קסומות ויפות רק בגלל שאני לא יודעת מי הוא אני בוחרת לראות איזשהי התעניינות והדדיות למרות שזה לא במאה אחוז בטוח המח המתעתע משלים לי את התמונה רוצה להבהיר אותה לא מסוגל להיות בחוסר הידיעה וחוסר הבטחון. פתאום אני מודעת לכל הדברים האלה וזה כאפה רצינית של העולם האמיתי, אני עוברת תהליך של התבגרות וזה מדכא אותי. אני נשבעת להשאר מי שאני נאמנה לעצמי אמיתית פתוחה לא להסתיר בחיים מה שאני חושבת ומרגישה מי שלא מתאים לו שילך להתקווע אין לי מה להפסיד רוצה להיות, חיה פעם אחת ורוצה לחיות עד הסוף לא להתבייש להיות נגישה .

זה חרב פיפיות.

מה שמחייה אותך הורג אותך.

אני כל כך רוצה ומוכנה להכיל בנאדם שאני מתחילה לחשוב על לעשות ילדים... זה מזעזע אני ממש ממש מזדקנת פעם היתי לוליטה מזדקנת ועכשיו שבר כלי.

אני רוצה לחוש אהבה ללא גבולות אני רוצה להיות נאהבת פעם ביקשתי לאהוב והיום זה אפילו לא מעניין אותי אני רוצה שיאהבו אותי כמו שאני יודעת לאהוב כל מה שנתתי אני רוצה חזרה מקארמה לא מתביישת לבקש.