יד המקרה כותבת

 הדברים המשמעותיים בחיים הם הכי לא צפויים, לאחר כמעט 3 שנים בלעדיו הוא חזר בצורה של שיחת טלפון מקרית:

מה שלומך? הכל בסדר עניתי ברעד, הקול שלו נשמע כ"כ מוכר ובטוח, "חשבתי אולי תסכימי לצאת איתי חזרתי לעיר"

"לא נראה לי שזה יקרה כרגע". אני מתנקת את השיחה עוד 3 שניות בשיחת הטלפון הזאת והרגש היה מתחיל להשתלולל.

מי הוא חושב שהוא, מה פתאום הוא מתקשר באיזו זכות? מה שהיה בינינו נגמר לפני 3 שנים, אני לא העבור את הכאב שגרם לי אני לא אסלח ולא אתן לו לפגוע בי שוב.

עברו כמה ימים שקטים, המחשבות עליו לא עוזבות אותי הוא חלק בלתי נפרד מכל מחשבה שמנהלת אותי במהלך היום, לקום בבוקר, להתלבש לרוץ לעבודה, להזכר בנו .

היום הסתיים, הייתי בבית בשעת ערב מוקדמת.

דפיקה בדלת, אני מגיעה לפתוח אותה, אהבתי הראשונה בחליפה שחורה דמותך שכל כך התאמצתי לשכוח מגיחה בפתח דלתי.

אני לא מפסיק לחשוב עלייך לאחרונה, את העולם שלי אני כל כך מצטער על הכל כל הכאב שגרמתי לך במהלך השנים, לא ידעתי איך להעריך את מה שיש לי עד שאבדתי אותו, אני לא רוצה אותך בחיים שלי פגעת בי מספיק, יותר מידי למעשה.

אני נשארת לבד ודמותך מתרחקת בדיוק כמו אותו היום לפני 3 שנים, הוא לעולם לא יבין מה עברתי בגללו כמה לילות של כאב בלתי נשלט בקרים עצובים ללא תכלית

העולם שלי התרפק בזמן שאתה היית לגמרי חופשי ומאושר.

איך אני יכולה לסלוח איך אני יכולה פשוט לחזור, אהבה היא כ"כ אכזרית, היא לא הוגנת וכפייתית.

השבוע עובר כרגיל, הצלחתי להתאפס על הרגשות שלי ולהמשיך בחיי הרגילים.

היום נגמר אני עולה לדירתי בקומה השניה הוא יושב על המדרגות ממתין לי כמו ילד קטן  ששכח את המפתח וממתין לאמו שתחזור מעבודתה שתכניס אותו הבייתה.

מה אתה עושה כאן?

אני לא רוצה להיות בשום מקום אחר.

אתה לא צריך להיות כאן, ואני לא צריכה שתהיה כאן.

תכניסי אותי בבקשה.

היא מסתובבת ונכנסת לביתה הדלת נשארת פתוחה, הוא נכנס מיד אחריה.

היא מניחה את התיק על השולחן הוא מניח את ידו על כתפה והיד השניה על פניה, היא עוצמת עניים ולוחשת "לא", תחבקי אותי, זה חונק שאת לא מחבקת.

היא מחבקת לאט בעדינות. דפיקות הלב מהירות הראש מסוחרר, הכל קופא מסביב, שום דבר לא קיים רק הוא והיא.