כביסה לבנה |
| 1/2009
עבד אל-מועטי עבד רבו, אב לתשעה
ביום ראשון, 4.1.09 , בשעה 13:30, הצבא הישראלי הגיע לאזור שלנו. חיילים הכריחו אותנו לצאת מהבתים. היו ברחוב בערך 1,000 אנשים מהשכונה. החיילים הרשו רק למשפחות שהיו בהם חולים להישאר בבתים. הם העמידו אותנו בשורה. פחדנו מאוד והילדים בכו. בשמיים היו מטוסים שהפציצו מקומות קרובים. החיילים מיינו אותנו לשתי קבוצות: ילדים קטנים ומבוגרים בני 40 או 50 ומעלה בצד אחד וצעירים בצד השני. מתוך הקבוצה של הצעירים, החיילים בחרו בערך 40 אנשים, ביניהם שני הבנים של ראמי, בן 21 ו סאעד, בן 18 וגם שבעה אחיינים שלי.החיילים אמרו לכל הבחורים שהם בחרו להתפשט ובדקו אותם. אחרי שעתיים בערך החיילים אמרו לנו ללכת והובילו אותו לכיוון ג'באליא. הם אמרו לנו לא להסתכל לצדדים ואיימו שיירו במי שיסתכל אחורה. עשינו את מה שהם אמרו. 40 הבחורים שהחיילים בחרו נשארו מאחור, כולל הבנים שלי. עזבנו הכל מאחור, לא לקחתי איתי שום דבר. אפילו נשים עם תינוקות לא לקחו איתם אוכל או בגדים. היו בינינו חולים, ילדים קטנים ונכים. עזרנו אחד לשני בדרך. הדרך הייתה ארוכה, שלושה קילומטרים. בדרך ראינו את ההרס שהצבא הישראלי גרם. בסוף הובילו את כולם לבתי ספר בעיר ג'באליא. מי שהיו לו קרובי משפחה באזור הלך אליהם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
