אני חושבת ואפילו בטוחה שיום הזיכרון לחללי צה"ל מקבל משמעות אחרת ברגע שאתה ניהיה חייל. לפני זה, כשאתה בתיכון, אז כן, היום הזה חשוב לך ואתה מבין שזה קשה למשפחות שאיבדו אח או בן או בעל. אבל כמובן שיש אבל. עד שאתה לא חלק מהצבא, וכמה שזה ישמע קליאשתי כזה, אז אי אפשר באמת באמת לגמרי להבין את הפחד הזה שמשהו יקרה לחברים שלך. או מה לעשות, גם לך.

וזה בכלל לא קשור לתפקיד שאתה משרת בו. עצם העובדה שאתה שם על עצמך מדים, מכפיל את רמת הסיכון שלך בתור אדם במדינה הזו פי כמה. הנה לדוגמא סיפור שנתקלתי בו במהלך השנתיים ששירתתי בצבא בתפקיד מש"קית נפגעים של אחת המשפחות השכולות שהמדור שהייתי בו ליווה אותה: חייל, מש"ק שלישות, לא קרבי או משהו, חזר הביתה בערב, ונעלם. לא מצאו אותו. אחרי 3 ימים מצאו אותו והוא היה מת. חטפו אותו ורצחו אותו ר-ק בגלל שהוא שם מדים. רק בגלל שהוא היה חייל. דוגמא אחרת, חיילת יצאה מהבסיס וחיכתה לאוטובוס. בא מישהו (תבינו לבד מי המישהו), וסתם כי היא הייתה חיילת- רצח אותה.

למה תמיד משדרים בטלויזיה רק את הסיפורי גבורה? רק החיילים שמתו בלבנון השניה או בעופרת יצוקה, הם חללי צה"ל? הרי ברור שלא. בתוך ה23,085 חללי צה"ל נכללים גם אלה שנחטפו, ונרצחו, או זאת שהייתה בדרך מהבסיס חזרה הביתה והייתה תאונת דרכים ומתה. יש כל כך הרבה סיפורים אחרים חוץ מהסיפורים שאנחנו כל הזמן שומעים. ולמשפחות האלה קשה באותה מידה כמו שלאחרות.

כל חלל הוא חשוב. ולא סתם שמתי את התמונה למעלה שאומרת 'נזכור את כולם'. את כולם. לא רק את אלה מהקרבות. והנה גם כאן, הנושא החם של ישראבלוג- 'הלם קרב'.

אתמול, בערב יום הזיכרון, התקשרתי לאם שכולה שליוויתי במהלך השירות הצבאי במסגרת התפקיד. היא באמת בחורה מקסימה ועצוב לי על הבת שלה שנפטרה באירוע חבלני. יומיים לפני החתונה של אחותה. היא שמחה לשמוע שהתקשרתי ואמרה שהיא עצובה שהשתחררתי. הכרתי הרבה משפחות שכולות מקסימות אבל איתה היה לי חיבור מיוחד. הייתי גם באזכרה של הבת שלה לפני חצי שנה. קצת לפני השיחרור פגשתי אותה באירוע של מערך נפגעים והיא הביאה לי מתנה. באמת אין דברים כמוהה. הבטחתי שאני אגיע לבקר אבל היא גרה רחוק מאיפה שאני אז לא יודעת מתי אוכל.

שיר יפה

האמת שכל השירי זיכרון יפים, אבל את זה אני מאוד אוהבת.

מוזמנים לשתף בתגובות בשירים שאתם אוהבים או בסיפורים.

המשך יום נעים לכולם