הרבה זמן לא עדכנתי כאן. לא יודעת למה. האמת שאין סיבה. סתם הייתה לי תקופה מציקה כזו של הרבה עבודה וחוסר חשק בכתיבה.

אבל החלטתי לחזור לעדכן אחרי חודשיים שלא, שניה לפני שאני עוזבת זמנית את הארץ לסין. כן סין! בכלל, כל סיפור התכנון טיסה היה נורא מבולגן.

חברה ואני החלטנו לעשות טיול מגניב אחרי צבא. כי זה מה שאנשים עושים אחרי צבא, מסתבר. חשבנו על מקום עם נופים, עם טבע, עם מראות שאין פה בארץ, וגם מקום שיש בו חוף להשתזף קצת וגם חיות חמודות. מקום פסטורלי ושלו... אוסטרליה! (הי, רגע. זה לא סין. מה קורה פה?). תכננו כבר את כל הטיול שלנו באוסרטליה, מהתחלה ועד הסוף. מתי נטוס, איפה ננחת, קבענו תאריכים לטיסות פנים וערים/ מדינות מרכזיות שאנחנו רוצות להיות בהן באוסטרליה. איפה נישן בכל מקום, אפילו דיברנו במיילים עם אכסניות ואנשים שהיו מוכנים להשכיר לנו את הדירה, הלכנו להוציא רישיון נהיגה בין לאומי. הכל היה מתוכנן ומוכן מא' ועד ת'. כל מה שנותר היה להמתין לקבלת הויזת כניסה לאוסטרליה. כי, אנחנו ישארלים, וישראלים מסתבר לא יכולים להכנס לאוסטרליה סתם כך. אבל אם היה לנו דרכון גרמני למשל... או צרפתי... או כל דרכון אירופאי- רק תגיד ואתה מקבל ויזה. אבל מה לעשות, בחוסר מזל נולדתי בישראל והייתי צריכה להמתין חודש עד לקבלת תשובה של הויזה. לא חשבנו על מצב שבו יגידו לנו לא. אמרנו לעצמנו 'נו מה, אנחנו רק רוצות לטייל, אין סיבה שהם לא יתנו לנו'. היינו תמימות. לא אישרו לנו את הויזה. בכיתי את חיי. באמת, דמעות. 'רגע נופר, למה לא קיבלתן את הויזה? מה היו הסיבות שלהם?!' אני יודעת שזה מה שאתם אומרים לעצמכם עכשיו... הם הסבירו שבגלל שלא ניכר שיש לי קשרים משפחתיים חזקים בארץ כמו בעל וילדים (די באמת? כי חשבתי שלהוליד ילדים בגיל 21 זה לגיטימי), ואין לי רכוש מסויים בארץ אז לא ניכר שאני מתכננת לחזור לכאן והם חששו שהשתקע באוסרטליה. בעצם הם אמרו לי, תשמעי אנחנו גם לא מאשרים לך את הויזה וגם בעצם אין לך סיבה לחיות. חראות. אין ספק שאין מכתב שיכל לעשות אותי יותר מאושרת מזה. (אולי בעצם חוץ מהמילואים כשיגיע).

מאז הסירוב של הויזה לאוסטרליה עברו כבר חודשיים. ויתרנו כבר על כל הרעיון של הטיול. אחרי חודשים של תכנונים והכל התבטל בשניה, היינו חסרות כוחות מלתכנן טיול אחר. לא דיברנו על טיול אחר אבל לפני שבועיים אמרנו יאללה בוא נטוס בקטנה לאירופה לאיזה כמה ימים. החלטנו שכל אחת יושבת על האינטרנט ומתחילות לחפש דברים זולים לכמה ימים בקליל.

"טוב תקשיבי מצאתי משהו טוב! איטרליה ב779$ לאדם! זורם?!" אמרתי לה כשכבר באמת הייתי אובדת עצות מלחפש. מסתבר שהמחירים ביולי לא זולים כמו שחשבנו שהם יהיו. (ותפסיקו להשתכל במבט של 'אישה טיפשה מאיזו סיבה שיערת שהמחירים ביולי יהיו זולים?').

"לא, זה יקר" *מה יקר?!*

"מה יקר?!?!? הפסכתי את כל האינטרנט"

"זה יקר. אבל תקשיבי מה מצאתי! סין ב1241$ לאדם. מה את אומרת?" מה? רגע. אני רוצה להבין את ההיגיון שמסתתר במוחה של הבחורה הנ"ל. 779 דולר זה יקר, אבל 1241 זה לא, ודבר שני, זין זה לא באירופה. אבל זה פאקינג סין!!

"כן!!!!"

"יאללה הולכות על זה?"

"כן!!!!" שמחות ומאושרות ניתקנו את הטלפון ואמרנו שמחר נדבר עם החברה להזמין כרטיסים.

ואז הטלפון צלצל... וזאת חברה שלי.

"שיט נופר את לא מבינה מה קרה...". הרי, ברור שעד שמשהו טוב קורה לי, אז זה לא יכול לקרות באמת.

"אולי אל תספרי לי?"

"צריך ויזה לסין"   למה סיפרת לי? אני ביקשתי ממך לא לספר. אז בשביל מה? למה? 

"טוב אין מצב אני לא מתעסקת שוב עם ויזות" אמרתי על סף דמעות. סתם נו לא באמת. אבל זה היה עצוב. (טוב אולי דמעה קטנה) (סתם לא נו מה אני אישה...)

הגעתי הביתה אחרי העבודה והחלטתי לבדוק מה השטות הזו שנקראטת ויזה לסין. אז מסתבר שזה הרבה יותר פשוט מויזה לאוסטרליה, שזה מגיע תוך 4 ימים ולא חודש כמו שם, ושכולם מקבלים את זה. מצד שני גם לאוסטרליה אומרים שוכלם מקבלים ויזה, וסתם עבדו עליי. אבל מצד שלישי בא לי סין אז הפעם אני אאמין להם שזה כולם. הרמתי טלפון לחברה שלי והחלטנו שמחר בבוקר אנחנו מזמינות כרטיסים ולהולכות לשגרירות של סין להוציא את הויזה.

יום לאחר מכן קמנו מוקדם. התקשרתי לחברה כדי להזמיןשני כרטיסי טיסה. "מצטערת. נגמרו המקומות". לא. מה, למה? שיט. למה?

"אין לכם משהו באותו מחיר או באיזור של המחיר לסין?" היא התחילה לדבר איתי על סכומים גבוהים בהרבה, ובתאריכים של עוד חודש מעכשיו. ניתקתי את הטלפון באכזבה.

ניכנסתי לאינטרנט לאתר של חברה אחרת וראיתי בידיוק את אותו הדבר באותו מחיר. התקשרתי אליהם מהר.

"יש לנו רק ב12.8 טיסה, וב29.8 והמחיר הוא 2200$". מה? אבל באתר כתוב 1290$ ב30.7

"מה? אבל באתר כתוב..." נו אמרתי לה את מה שכתבתי שחשבתי משפט לפני, קראתם אותו הרגע אז למה לכתוב פעמיים?

"רגע בואי אני אבדוק..." *כנראה בודקת* *אני מחזיקה אצבעות* "אוקיי תיראי באמת יש לנו את הטיסה הזו ב30.7 במחיר הזה. נשארו מקומות בודדים. את רוצה?" אה!!! אז לא יכלת להגיד מהתחלה שיש לך את זה?! שקרנית!

"שני כרטיסים עכשיו".

יש סין. הזמנו כרטיסים. כל מה שצריך עכישו זה ויזה. ואם אין ויזה אז הלכו הכרטיסים. התארגנו מהר ויצאנו לשגרירות. תקועות בפקק. יופי. נפלא.

"תגידי בדקת את שעות הפתיחה שלהם...?" ואני יודעת שאני הולכת לקבל לא כתשובה...

"לא.... ואת?"

   הייתי עסוקה בלשדל פקידות של חברות תעופה למצוא לנו סין? נגיד?

בודקות מהאייפון ומגלות שהשעות פתיחה הן בין 9:00- 12:00. כאילו, מה? אם אתם לא רוצים לעבוד, אל תעבדו. אבל מה אתם פותחים עד 12:00! מי יספיק להגיע לתל אביב בשעה הזו? ואם כבר הגענו אז מי יספיק למצוא חניה? ועוד לחנות אותה (לוקח לי זמן עם חניות... המון זמן). הגענו לשם בשעה 12:07. אמרתי לחני שאני בנתיים אחפש חניה והיא תעשה חיוך כובש לסיני כדי שיכניס אותה. זה לא פעל. ידעתי שאני יותר מוצלחת בחיוך כובש והיא יותר בחניות. אוף.

יומיים אחר כך הלכנו שוב (למה לא יום אחרי? כי עבדנו. נו מה לעשות צריך כסף לסין). הגשנו את הבקשה. אתמול הלכנו לתל אביב שוב ואספנו את הויזה. 

יש ויזה לסין. יש כרטיס טיסה. (ומלון). יש מפה. יש מילון סיני (יש? בעצם לא בטוחה). יש ספר לטיסה. יש דולרים (שיהפכו לכסף סיני בסין כי מסתבר שבארץ זה בלתי אפשרי. יש רישיון נהיגה בין לאומי (מה נעשה איתו?).

מה אין? נגיד, לא יודעת, פרט מישני כזה, מזוודה ארוזה...

אבל, החלטנו שאנחנו לוקחות מעט דברים כדי לא להתקע בחזרה עם דברים שקנינו ולא נכנסים לבפנים. 

תמונות של קיץ מהתקופה האחרונה!

סתם תמונה דרמטית ומוזרה אבל שיהיה

פוסט הבא יעלה אחרי סין! תתגוגעו אליי, נכון?

בנתיים הלכתי לארוז...

עד הפעם הבאה (או עד שאחזור...),

נופר