קודם כל ולפני הכל! חבילה למנוייים היקרים והמקסימים שלי!

~

ביום שבת רועי אמר לי שחבר שלו מתגייס ביום שני ושהוא יוכל להקפיץ אותי לשם ב7. התגובה הראשונה שלי הייתה "אוי לא". כבר ראיתי איך זה הולך להיות: אני מגיעה לשם, רואה את כל החברים של רועי שאני כל כך לא מחבבת, עושה את עצמי נחמדה, לא מצליחה, והופ הנה הם שונאים אותי, והופ הלך יום כיף בבקום. קקי. בעצם, פיפי. *סטגדיש* *די נופר את לא מצחיקה* *טוב* (שוב- מזל תאומים). ישר אמרתי "אה, תקשיב... הזימון שלי פשוט הוא ל9 ו7 נרהא לי קצת מוקדם" (מחפשת תירוץ יותר טוב) "אממ... נראה לי שאני אבוא כש... נו... מתי אמרת שאתם הולכים משם?" (לא מצאתי). 

בהמשך של אותו היום גיליתי שעוד 2 אנשים שאני מכירה מתגייסים, מה שאומר, שהולכים להיות שם כל כך הרבה אנשים שאני מכירה. זה יהיה משהו כזה, שימו לב: "היי נופר, מה את עושה כאן?!", "באתי להשתין!:) מה אתם?!". איך נחמד?! נוט. לפחות שמחתי מזה שיש לי איך להגיע: רועי, ויש לי איך לחזור: רועי. החלק העצוב הוא: חברים של רועי. אבל אמרתי לעצמי (מזל תאומים) "נופר! שימי @#$ על חברים שלו! הם יכולים לקפוץ לך! ממש לא אכפת לך שהשעה היא 7 בבוקר ואת נראה כמו איש מערות!" איך אני משקרת לעצמי, זה משהו. אני נראת הרבה יותר גרוע מאיש מערות. טוב בסדר לא צריך להיות קטנונים. יאי, אז יש לי איך לסוע, אני לא צריכה להסתבך עם אוטובוסים... אבל- כמובן שהחיים שלי פשוט מרתקים בטירוף ואין סיכוי שהכל ילך חלק אז- רועי מתקשר ואומר שאין לו אוטו ושאני יכולה לסוע באוטו של חבר שלו. החבר שאני הכי שונאת! מצד אחד ממש התעצבנתי מזה שאין לי איך להגיע, מצד שני חשבתי כמה אני שונאת את החבר הזה שלו, מצד שלישי חשבתי על זה שאם בעצם אני לא באה עם רועי החברים שלו לא יראו אותי, שזה כבר טוב, ומצד אחרון הבנתי שמחר אני צריכה להגיע לבקו"ם ואני פאקינג לא מאורגנת על עצמי! נשמתי לרווחה, והתחלתי לחשוב. אין סיכוי שאני נוסעת עם החבר. טוב, עוברים לאופציה ג' (אופציה א' הייתה רועי, שירדה כי אין לו אוטו, אופציה ב' הייתה חבר שלו, שירדה עוד לפני שעלתה, ואופציה ג'- הנה היא...)- לסוע באוטובוס. מגניב הא?! 8 בבור אני הולכת לחפש את עצמי באוטובוסים. התקשרתי לאגד לבדוק איזה קווים מגיעים. "מקומך בתור הוא: 45" כוסאמכם טוב? חיכיתי 45[!] תורות עד שמישהו טרח לענות לי. "היי, איך אני מגיעה מ*עיר מגורי* לבקום בתל השומר?" *בטון מאוד חביב!* "שנייה אני אעביר אותך לנציג שירות". בכיף... למה לא. *מישהו עונה* "איך אני מגיעה מ*עיר מגורי* לבקום בתל השומר?", היי יש לי דז'וואו, "את צריכה לקחת את קו *** " , חשבתי-וואלה מגניב קו אחד, איזה סטייל! "אבל הוא יוצא רק ב6:25 ו6:45", חשבתי-בונא, יש אנשים שנוסעים בשעות כאלו?! "כן, נראה לי שאני אלך על האופציה של שני קווים", "אוקיי, אז תקחי את קו *** עד אלוף שדה, ומשם זו כבר חברה אחרת". במילים אחרות- אנחנו לוקחים אותך עד מקום שאף פעם לא היית בו, ומשם זו כבר בעיה שלך. תחפשי את עצמך. גיליתי שאגד לא עוזרים לי, איזה כיף שיש לי חברים (יאי...), שאלתי את חבריי איזה קווים, איך להגיע, לאחר בירורים פה ושם הבנתי איך אני אמורה לעשות את זה.

"אמא, בסוף רועי לא יכול להסיע אותי, אז אני אסע באוטובוס, ביררתי איך עושים את זה. אה, ואני לא רוצה לראות את חבירם של רועי אז נראה לי שאני אלך לשם בסביבות 10 כי הם כבר יצאו משם בשעה הזו, זה לא נורא שזומנתי ל9 וצו לפני מעצר נכון?". אמא: "באוטובוס?! את השתגעת?!" (אוקיי אז... לא באוטובוס?), אמא ממשיכה: "את יודעת איך את תסתבכי באטובוס?! איך תדעי לאן לעלות, איך תמצאי את עצמך?! טוב, את נוסעת עם אבא", אני: "אבל אמא! אני לא ילדה קטנה אני יכולה ללכת לבד!" אמא: "עם אבא!" , אני: "טוב, מתי הוא יכול להסיע אותי?" *מתפללת שאחרי 10, גם בשביל לישון וגם לפספס את חברים של רועי* אמא: "6 וחצי קמים, 7 יוצאים מהבית, את תיהיה שם ב7 וחצי בערך". שיט, זה בדיוק מתי שכום מתגייסים 7 וחצי. אני: "אוקיי, אני נוסעת באוטובוס", אמא: "עם אבא!", אני: "אוטובוס!", אמא: "אבא!" ,אני: "אוטובוס!", אמא: "אבא!!!", אני: "אבא...?". 

היום הגדול הגיע, אתמול, השעה 6 וחצי בבוקר, אני מתעוררת לצללי "אקונה מטטה", מכבה את השעון המעורר וממשיכה לישון. אבא בא, ומוריד לי את השמכה, אני קמה (אין מצב שאני ישנה בלי שמכה). לבשתי מכנס קצת מGRIP וחולצה קצרה מPULL&BEAR, נעלי את הBUFFALO שלי, שמגביהות אותי בעוד איזה 5 סנטימטר. שמתי עגילים מאיזה דוכן שקניתי בקניון (עגילים מדיווה\קסטרו יקר בשבילי), ויצאנו ב7. "אבא! תכננתי לצאת ברבע ל7 שאני לא אצטרך להגיע עם חברים של רועי לשם! רועי אמר שהוא וחבר שלו יוצאים בדיוק ב7 ומגיעים לשם ב7 וחצי, עכשיו אני בטוח אפגוש אותם! תקשיב, חבר שלו נוהג כמו מטורף, אתה צריך לנהוג כמו מטורף שיכור, סבבה?! ככה נגיע לפניהם", אבא: "אין בעיה, אני רק צריך לתדלק". לא, זה לא קורה לי. עצרנו בתחנת דלק מקומית, אבא ירד לקנות שתי כוסות קפה הפוך ועוגת בוקר לשנינו, סטייל רצח. בנתיים חתמתי לתדלקן (ככה אומרים אותו?) על הקבלה. חיכיתי שאבא שלי יחזור, מסתכלת כל שנייה על השעון, השעה 7:10 ואנחנו עדיין בתוך העיר שלנו, אני נראת כמו הצרות שלי, והדבר האחרון שאני רוצה זה לראות עכשיו מלאנתלאפיים אנשים שאני מכירה. אבא חזר, שתיתי את הקפה הפוך, היה לו טעם לא משהו. "אבא, אני צריכה סוכר", אבא מתעלם מדבריי ומסתכל בקבלה: "תגידי הסתכלת על מה חתמת?" אני: "לא" *מגלגלת עיניים*. 

הגענו לבקו"ם, אחרי שכל הדרך עודדתי את עצמי במחשבות: יהיה בסדר, בלי לחץ... וואו בא לי לאכול משהו, למה לעזאזל אבא קנה עוגת פרג?!, אבא: "מה, עדיף וניל?", אומייגאד אבא שלי ערפד! (וואו נופר איזה יופי של חזירה, משהו את). סתם נו, את מכניסה את עצמך לסרטים. בטח אמרתי את זה בקול. "אבא, זה פרג. לא באמת אוכלים את זה". ובחזרה למרמור העצמי: 7 וחצי בבוקר... אני ערה, ישנתי 5 וחצי שעות... "הגענו!" יאללה רדי, תקשרי אליי כשאת מסיימת! בהצלחה!" (במה, בלהשתין אבא?!). ירדתי מהאוטו ונכנסתי, שמתי את משקפיי השמש שלי כאילו אני מינימום בריטני ספירס שבורחת מפפארצי. סרקתי קלות את השטח, אין אף אחד שאני מכירה. באתי להכנס למבנה, סוף סוף עברתי את החצר (למי שלא יודע, המתגייסים בחצד, במבנה- בדיקות), אבל יש מלא תור. חיכיתי בחוץ, מתחבאת משום דבר. הו, סוף סוף התור השתחרר ונכנסתי פנימה. מישהי במדים: "תעלי לקומה שנייה, המחשב האפור", אני: "מה, לאן?", מישהי במדים: "קומה שנייה, את צריכה את המעבדה". אוקיי, פשוט תעלי את עצמך לקומה שנייה. עליתי, הלכתי לחלון שבו לוקחים כוסות להשתין בהם, לא היה שם אף אחד. ראיתי חילת מדברת בטלפון "אה! הנה הנה אני רואה אותך, כן אני עוד מעט ארד... כן. וואי איזה תיק ענק, מה שמת בפנים. חחח, כן... כן... כן. את יודעת... כן... חח... כן" וואי סתמי! כן, כן, לא, לא! יאללה, אנשים פה צריכים להשתין באמאשלך! אחרי שהגברת סיימה את השיחה, היא סוף סוף התפנתה אליי. "אני אמורה לעשות בדיקת שתן", היא: "את בצו ראשון?", אני: "לא, רק בדיקה", מודה לאל שעם הצו הראשון סיימתי, היא: "טוב, אז תקחי קופסא מהקרטון, תשתי הרבה ותבואי לפה עם זה". הלכתי לשירותים, מתפללת להשתין. לא יוצא. אוף. ידעתי שזה יקרה לי ולכן, הכינותי מראש, בקבוק מיים. אמרתי לעצמי: טוב, השעה עכישו רבע ל8, בואי נגיד שעוד חצי שעה תלכי לנסות להשתין שוב, אחרי שכל המיים שבבקבוק הזה, יהיו בתוך השלפוחית שלי. בקיצור, 8 ורבע אני והשירותים נפגשים. יצאתי מהשרותים, הכרחתי את עצמי לשתות, והסתכלתי בחלון בנתיים. אחח, איזה מזל שהם עדיין לא הגיעו, או שהם הגיעו והם במקום אחר, ואני פה, בשקט, ואין את החברים המעצבנים של... רועי! הנה רועי! מה?! לא! והוא מלווה בשניים מהחברים שלו, שניים! *מתכופפת שהם לא יראו אותי!* *נזכרת שיש עוד אנשים בחדר* *קמה, ומתיישבת על הכסא הכי מרוחק מהחלון*. טוב, הם לא באמת יכולים לראות אותך. כלומר, אני פה, הם שם... מה... מה כבר... הכל בסדר. וחוץ מזה, שאת סתם. מה הבעייה שלך לראות אותם? הם ממש נחמדים! פחחח! הצחקת אותי, חברים של רועי?! נחמדים?! פחח! בדיחה מצחיקה... ממש. בזמן שהמשכתי לשתות בכוח, ראיית את החבר, ההוא שהיה אמור להסיע אותי, הולך ודבר עם מישהי. איי, רגע, אני מכירה אותה. כן, כו. אני יודעת מי זו. היא נגנה איתי בחליל. איך הם מכירים?!

scur tissue that i wish you saw (הפאלפון שלי מצלצל ומפריע לי בהרהור המחשבות)- רועי. "היי...", רועי: "היי, איך את באה בסוף?", אני: "האמת שאני כבר כאן, אבא שלי הביא אותי" *סתומה, הפלת את עצמך! כל האסטרטגיה שבנית נהרסה!*, רועי: "אה וואלה?! איפה את?!", "אני בחלון, אין סיכוי שאתה רואה אותי", רועי: "אה! הנה אני רואה אותך!" *יופי פוסטמה!*. חייכתי אליו חיוך ממש מאולץועשיתי שלום עם היד, ראיתי את חבר שלו (נו, ההוא שהיה אמור להסיע אותי) דופק לו מרפק ואומר לו משהו, ודרך הפאלפון שמעתי "איפה היא, איפה היא?!", רועי הצביע עליי למעלה. הסתובבתי והתרחקתי מהחלון קצת כשגבי מופנה אליו. "נופררר! רציתי להגיד לך מלא תודה על אתמול!", אוקיי, זה לא רועי. הסתובבתי אל החלון בשביל לראות עם מי אני מדברת. אוי, זה החבר. הוא ראה שאני מסתכלת עליו ועשיתי לו פרצוף לא מבין. הוא: "באמת, תודה על המספר שלה", אני: "אה בכיף, בטח. כן... אה! תגיד איך אתה מכיר את אורטל?" (אורטל- ההיא מהחליל), החבר: "מכיר מכיר. היא מנגנת איתך לא?", אני: "מה? איך אתה יודע?", אני והחבר הזה, זו פעם ראשונה שאנחנו מדברים בחיים שלנו סבבה? טוב הגזמנתי, היו כמה פעמיים של היי, אבל, איך הוא בכלל יודע אני מנגנת. חשוד. הוא: "יודע יודע... אל תדאגי יש לי את המקורות", אני: "כן... אפשר את רועי? ", החבר: "את רועי? אה אממ כן בטח". תודה באמת. אני בלחישה כאילו שהחבר הולך לשמוע אותי: "רועי מה זה היה אתה יוד שאני לא סובלת אותו מה אתה עושה מה אתה נותן לו את הטלפון! חכה גם אני אעשהלך קטע!", רועי צוחק: "מה, הוא חטף לי את הפאלפון!". המשכנו את השיחה הנעימה מאוד שלנו, בנתיים שתיתי לי. כשהגיעה השעה 8 ורבע טסתי לשירותים. ואז היה לי פיפי, סוף סוף. נתתי לה את הבקבוק התפללתי שהכל יהיה בסדר, וחיכיתי שיקראו לי. *טודודודוטודו* (סמס)-מרועי: "לחבר יש מקום פנוי אז הוא יוכל להחזיר אותך הבייתה:)". מגניב. לא. טוב, את האמת. שבהתחלה ממש שנאתי אותו, ועכשיו, קצת פחות. הוא חתיך, מאוד. חברות שלי אומרות שלא. אניוואי, אבל יש לו אופי, של בן! וזה ממש מעצבן, חותמת שהוא כל היום עושה דברים של... בנים. יו קנואו. "נופר חזות?", ישר קפצתי. היא נתנה לי את התופס עם התוצאות, אני: "זה טוב?!", היא: "כן, עכשיו תת..." אני: "יש!!!! הולכת הבייתה?", היא: "לא! תתני את זה למודיעין!". בסדר למה עצבים גברת כן, כן, לא, לא, חה חה. נתתי את התופס למרכז מודיעין ויצאתי מהביניין. התקשרתי לרועי ואמרתי לו שאני חוזרת עם אבא שלי, והוא אמר שנפגש בכניסה שהוא יראה אוית וזה. אז נפגשתי איתו בכניסה, בדרך ראיתי כמה מהחברים הפשוט מדהימים שלו, חיבוק, נשיקה, זהו. יצאתי, וחזרתי הבייתה כמו מלכה.

וכך- עבר עליי אתמול. 

 

הכפתורים שלכם- כל מי שהכנית לו בבקשה ללנקק אותי ולתת לי קרדיט קטן :)

 

מקווה שנהנתם לקרוא, 

אם נהנתם ואהבתם את הפוסט מוזמנים להמליץ עליו בכפתור של "המלץ על הקטע". 

אשמח לתגובות על הפוסט :)