קשה לי לאהוב אותך, מבלי להצליח לבטא את זה כלפייך וכלפיי האחרים. קשה לי לרצות אותך, מבלי להצליח לנסות. קשה לי לדבר איתך מבלי להצליח לומר לך פעם אחת "אני אוהבת אותך". קשה לי לדבר איתך, לאהוב אותך יותר ויותר, ואח"כ לעצור, כי הריי אני יודעת שבינתיים זה לא מוביל לאף מקום.

אני אוהבת אותך כל יום, יותר מפעם לפעם. כבר הזכרתי פה מלא פעמים מה אני אוהבת בך, זה כבר יהיה חסר טעם. אז בינתיים אני חוסכת בתיאורים האלה שרק עלייך אפשר לשפוך. אני אוהבת בצורה שאני חושבת על כל צעד, כי אני מפחדת להיפגע, להרוס. אני אוהבת אותך בצורה כזאת של חרטה. אני אוהבת אותך ואני לאיודעת כמה זה נכון.

אני שונאת את ההרגשה שאתה מחמיא לי, אבל אני חצי מקבלת את זה חצי לא. אני שונאת את ההרגשה של החוסר ודאות כשאתה אומר לי 'שנשן אני מת עלייך.' אני שונאת את הציניות שנוטפת ממך, אבל בו זמנית עושה לי כ"כ טוב. אני שונאת את זה שאתה רחוק, ואני לא יכולה לראות אותך סתם ככה שמתחשק לי להיזכר בעינייך היפות.

אני שונאת את זה שהכל קרה מהר מידי. אני שונאת החוסר ודאות, את החוסר ודאות ורק את החוסר ודאות. אני שונאת את האנשים הקטנים האלה שמצליחים לערער לי את הביטחון מידי פעם. אני שונאת את האלה שדואגים להגיד לי "אבל את עדיין.." בזמן שאני אומרת להם שאני לגמריי לא.

אני שונאת את ההרגשה שאני מעורבת מבחינת הכל. אני שונאת את ההרגשה שבביצפר אני לא מצליחה להבין מה עובר עליי. אני מפחדת שאני אוהבת אותך רק פה, שאני לבד. אני מפחדת מההתרגשות העצומה שאתה מפתיע אותי סתם ככה באיזה הודעה. אני מפחדת שלפעמים אני עוצרת לרגע, וחושבת שאולי אני בעצם לא..

לא אוהבת אותך.

ואם החששות האלה נכונות, אז מה זה מה שפועם לפניי כל שיחה איתך, בזמן שאני בשיחה איתך, ואחרי השיחה איתך. מהזה מה שגורם לי להרגיש סמוקה רק מעצם המחשבה עלייך.

מהזה אם זאת לא אהבה?

מפה זה מתחיל.