איך עיניים את עוצמת מסתתרת ונשמרת

 רק פתחי את ליבך

קומי צאי אל האור אלייך אז

מי יגיע לראות פנייך זורחות

 קרן שמש עולה בעינייך כבר לא נשאר האתמול

-

אני תמיד אומרת - עדיף להעיז מאוחר, מאשר אפעם לא.

בכל אופן, היו יומיים של אחלה טיול שנתי. אבל בסופו של דבר אני שוב פעם חוזרת לפה, מחכה שתמחק, מחכה שתחזור למצב שאני רגילה אליו.

אני שוב פעם חוזרת לפה, לאותו אדם שרודף אחריי ימים, ואני כבר לא יודעת איך לגרום לו להבין הכל בצורה טובה.

אני שוב פעם חוזרת לפה, לרצון החזק הזה להחזיר דברים ישנים יותר, גם אם זה יהיה חלק קטן מכל זה.

"גם כשהימים עוברים תגידי למה הפצעים נפתחים..למה זה כואב לי מבפנים"

"ואת הכל לקחת לי, בינתים..יושבת מחכה, לוחשת רק לך - חזור אליי בבקשה." ~

אני חוזרת לבלבול שנכנסתי אליו ממזמן, ויצאתי ממנו רק לפני שניה..

זה תמיד ההפסד שלהם, היא תמיד דואגת לגרום לי להבין את זה. אבל אם זה ההפסד שלהם, למה אני עדיין מתקשה להעלים עין, ובמקום להתבאס, להתחיל להיות שמחה קצת.? אין לי כוח לעסוק בכל התהיות האלה.

באלי לשכוח לרגע מכל מה שקשור לאהבה וכל הדברים האלה, ולנסות קצת ליהנות בלי שום קשר לכלום..זה פשוט לא מצליח. אני תמיד חוזרת לאותה נקודת התחלה. אני צריכה שמשהו יקרה, שמשהו אחד מכל הדברים שאני מצפה להם, יתממש לטובה. אני חושבת שיש עוד משהו קטן, שמישהו קטן, יכול לעשות, כדי שאני אוכל לשכוח הרבה דברים בצד, ולהרגיש מאושרת לתקופה....חבל שהשמחה שלי, לוקחת בזה חלק גדול.

"הרבה ימים של יחד, ועכשיו געגועים ודאגה.."

עד לפעם הבאה ~