אני מפחדת שהחלומות שלי יתגשמו מתי שכבר לא יהיה צריך.

אני לא רוצה שכל הנעורים שלי יתנהלו מתי שאני אהיה אמא לילדים, אחרת מה הטעם?.

אני יודעת שאם האדם היה יכול להסתדר לבד, בעולם, כמו שהוא - הייתי מצליחה להגיע רחוק. ליהנות, ככה סתם לפעמים רק מהפשטות.

אבל הדברים שונים מהרצונות, כי בעיקרון האדם לא יכול להתקיים לבד, וגמאני לא.

אבל איכשהו הכל מגיע למצב שכל אחד צריך להיות תלוי בשני. ואם האחד לא יכול, אז עליי? אין מה לדבר.

הלוואי והייתי יכולה להתעורר בבוקר, מחר, ולגלות שיש מסביבי את האנשים שאני תמיד רציתי.

כולם דואגים רק לעצמם..כולם אוכלים את העוגה שאלייה היו רעבים כ"כ ומזיזים את הראש הצידה .

נמאס לי לתת מעצמי.

אפילו האנשים שאמורים להיות כביכול הכי קרובים אליי - לא כאלה.

אם רק הייתם יודעים כמה שזה כואב לי .

מעניין מתי בפעם האחרונה עשיתי מה שבאמת רציתי.

אבל איך אני אעשה את זה לבד?. לא הגיוני.

שיגמר החופש הזה כבר .