אנחנו חיים בעולם שבו הכל יכול לקרות..
אתה יכול לקום בבוקר, להחליט שזה הולך להיות היום הכי נפלא שלך בשבוע, אבל החיים תמיד יזיכרו לך שיש הבדל בין הרצוי למצוי ויפתיעו אותך בציון נכשל במקצוע שאתה הכי אוהב.
העולם מלא התנגשויות בעלות ערך יקר,
ערך שקשה להבדיל ולהוציא את הטוב והרע. החיים נותנים לך את המחסום בשביל לדעת מתי לחייך ומתי לכעוס על העולם. אתה תמיד מוצא את עצמך במצב של אי שקט, כאילו מישהו עומד מאחורייך ונותן לך הוראות, אבל היי..זה רק בראש שלנו.
העולם מנגב את עצמו ממלא דמעות של אנשים התמתהלכים בעולם,
הסיבה הדי עיקרית לכך היא בזמן שהתמימות ואהבה נפגשים.. זה תמיד סיטואציה שכולם שברירים לגביה. אתה עובר ברחוב, בטעות אתה נתקע בילדה עם השיער הארוך, אתה יודע שבראש שלך אין לך כוח לאהבות. ומה?! כולה נתקעת בילדה עם שיער ארוך. אבל החיים תמיד יעשו דווקא(?) הם יגרמו לך להגיע הביתה, לשבת מתחת לשמיכה, לבהות בקיר ולחשוב על אותה ילדה עם השיער הכי ארוך בעולם.
ואתה? אתה סתם היית תמים, היית לא מודע למה שקורה סביבך. אז יש רגש כזה, רגש חזק. אהבה. זה עדין נותן לו את הפריבלגיה לעשות בנו כרצונו? ואולי הוא לא עושה כרצונו, אולי אנחנו לא יודעים לשלוט בו.
הריי אתם יודעים, אחרי הכל אהבה זה דבר נפלא. דבר מספק, דבר ממלא. לקום בבוקר, לישון, לאכול, וללכת כשאתה יודע שיש מי שיגיד לך "אני אוהב/ת אותך".
ואתה כולה בגיל ממוצע
ואתה כולה מרגיש גדול
ואתה כולה קצת מתבאס
ואתה כולה קצת מסתבך
ואתה כולה קצת תמים
ואתה כולה האמנת שככה זה בחיים
ואתה כולה האמנת שזה משהו שכולם צריכים לעבור
אבל בינינו אל תחפש תירוצים,
אתה כולה קצת מאוהב יותר ממש שצריך - וזה הדבר היחידי שהופך את כל התמונה, ומצלם אותה מזווית אחרת.