Where all that Silence...

הפוסט הזה מהווה בשבילי המון..

הפוסט סוגר את התקופה האחרונה..

התקופה הכי קשה והכי מדהימה שעברתי אי פעם

הפוסט הזה הוא בסה"כ הפוסט ה67 לבלוג הזה..

ובכל זאת..השייכות..ההמשכיות מהבלוג הקודם..

האכזבות..

איפהשהו..תחילת שנת לימודים

סוף שנה

סגירת בלוג

סגירת מעגל

"שוב למעגל, בוא אני לחוד

בן לוקח בת ורוקד איתה ריקוד

שוב מהתחלה, דלת תפתח

וכשאכנס, להיכן אני נכנס?"

סופת רגשות..

הכל מתערבב.

והדמעות זולגות.

אין דרך טובה יותר מזאת, כדי לסגור מעגל..

להזכר במה שהיה..

והיה כ"כ הרבה..כל כך כל כך..

ועכשיו?

עכשיו הכל רץ בראש, כמו סרט

סרט נע.

אהבתי, נשברתי, נפגעתי, פגעתי, בניתי, הרסתי, שברתי, נאהבתי, הרגשתי, חשבתי, שתקתי, לחשתי, הקשבתי, כתבתי, ציירתי, הבטתי, הפנמתי, שיניתי, שוניתי, השכלתי, הכרתי, הרחקתי, הורחקתי, הדחקתי, בכיתי, צחקתי, חייכיתי, שקעתי, נפלתי, המשכתי ללכת..

ואני מודה, מודה על כל מה שקרה..

או שלא? שיהיה.

בין כל מבט, בין כל שתיקה, בין כל לחישה

היא תמיד הייתה שם

שתיהן..הלכו איתה בכל מקום

בלי להוסיף מילה..

הקשו והקלו

וגרמו לי להבין כמה שאני אוהבת אותן..

וכמה שקשה לי בלעדיהן..

אבל הן?..הן בחיים לא יחזרו..

השנה הזאת..אין לי מילה שיכולה להכיל את כולה

גם אין שם ספציפי

אבל יש כמה..שאני חייבת להעלות אותם

בלי שום הסבר מיוחד..

רק כי הם זה הם

ורק כי הם היו שם

וכי הם היוו חלק עצום בשנה הזאת..

בר..ספיר..שי..טל..שני..נוי..נאור..לירן..לירן..תומר..תומר..אושרי..הדר..ערן..ערן..נועה..הילה..טום..דניאל..עידן..אורטל..בראל

ועוד כמה

..קרן אור חדה..

שגם כשאני לא אזכיר

הם ידעו שזה הם

אין לי אפילו מטרה להשקיע בפוסט הזה

רק להודות

לכולם.

גם לאלו שרבתי איתם

גם לאלו שלא

ולהכיר את התחושה

של לאהוב

לאהוב מישהו באמת

לאהוב מישהי באמת

להעריך

ואין לי שום מילה להסויף..

כי כל מילה מיותרת..

אז רק אטרח להזכיר

שאני אוהבת..

כל כך הרבה.

ומצאתי את החברים שלי

כשגם שאני מתרחקת קצת

הם תמיד שם..מבינים שאני צריכה את המרחק לפעמים

ואוהבים אותי. בגלל מי שאני..ולא בגלל מה שאני..

אני אוהבת. המון המון.

בפעם האחרונה מהבלוג הזה

נופ3>