Satisfaction.

אתמול הייתה לי יציאת שישי נהדרת.
שילוב של חברות טובות ואנשים שאינני נוהגת לבלות איתם בדר"כ, לשם הגיוון.
חשתי מושכת, וזה גרם לי להרגשה טובה.
החמיאו לי רבות, התחילו איתי ואף זכיתי ליחס מועדף וחיובי בעקבות מראי החיצוני.
הדבר הביא לי סיפוק [להלן, הכרה בנתוניי ומאמציי בעיקר].
בין היתר, גיליתי שידיד שלי היה דלוק עלי בתחילת כיתה י', כשרק הכרנו.
הגילוי החמיא ושימח אותי.
בשלב מסוים נקלעתי לשיחה עם ידיד על מקרה העבר, שהשפעותיו עדיין קיימות והזיכרון עדיין נשאר.
השיחה סיפקה אותי, משתי סיבות:
הראשונה היא כי אני אוהבת לדבר על הנושא הזה, הוא מעניין אותי ואף מביא לי אדרנלין מסוים בצורה מינימלית ביותר.
השניה היא שהוא התברר כאדם שמבין עניין וגרם לי להבין 2 דברים לגביי המקרה הנ"ל:
ראשית, אולי הסירוב שלו בכל זאת היה לטובתי, כי היו סיכויים גבוהים ביותר שהייתי עושה דבר-מה שלא הייתי עושה בזמן היותי פיכחת.
ושנית, הוא תיאר כי תגובתו הייתה מוזרה: הוא לא עשה כלום, אך גם לא התרחק.
הוא טען כי לדעתו הוא היה המום, ושבנים נחשפים במלואם בזמן זמן האמת- עם בנות.

מסתבר שחברתי, מלאת רגשות הקיפוח והתיסבוכים, חשה מקופחת [ולחינם] בקרבי ובקרב חברותיי.
היה צר לי כשגיליתי זאת.
לא היה לי מושג שכך היא מרגישה, להיפך. הייתי בטוחה שאני נותנת לה את המענה שלו היא זקוקה.
כנראה שעלי להשתדל יותר.
אני כ"כ רוצה לגרום לה להרגיש נאהבת ובטוחה [אבל החשדנות שלה לא נותנת לי].

היום ואתמול תמכתי בידיד שלי.
למרות שלעיתים זה לא עניין אותי כ"כ, אך השתדלתי להראות תמיכה.
הוא אמר לי שאני חברה טובה ותומכת ומבינה עניין.
זה שימח וסיפק אותי.

אני ואמי השלמנו היום.
אני שמחה על כך, אני שונאת כשהיא משחקת איתי משחקים כמו ילדה קטנה.
זה מיותר לחלוטין.

אני כ"כ אובססיבית לגביי אהובי.
מצד אחד, זה משמח ומספק אותי, כאמור, אך מצד שני יש בכל העניין אכזבה מסויימת עבורי,
מכיוון שאני כ"כ אוהבת ומעריצה אותו, ובעצם יודעת שלעולם לא אוכל לפגוש אותו וכו'. תמיד יישאר מרוחק ממני.

אגב, אתמול הייתה לי מתכונת בספרות והלך לי טוב.
אני חוששת מעין הרע, אך אינני חשה דאגה לגביי המבחן.
כעת חששותיי מבחינה לימודית מסתכמים בעבודה בספרות מורחב שאינני יודעת כיצד אספיק לעשות אותה ומהיכן להתחיל [ועצם העובדה שעדיין לא סיימתי את כל הספר מלחיצה אותי ברמות], ובבגרות בהיסטוריה, שכאמור המגן היה מחורבן.
וכל זה בשבועיים וקצת. אמאל'ה?

[אגב, הרגע שמתי לב שאתמול עברו שנתיים. כבר לא מזיז לי. כבר לא משנה.]