אז אני בחופש הגדול כבר שבוע ומעט, וממש נחמד לי :)
לא כי מתרחשים דברים מעניינים ובומבסטיים, אלא פשוט כי יש לי מנוחה. אני יכולה לעשות מה שבא לי ומתי שמתחשק לי, וזה היה חסר לי כ"כ.
תמיד בעת ביה"ס אני מרגישה שאני בירוץ וכל הזמן יש בי הרגשת מתח ולחץ, מעין ענן מחויבות גדול שאופף אותי.
אני מתעבת את ההרגשה הזו, כי היא מכניסה אותי ללחץ מתמיד, ולו המינימלי ביותר.
למען האמת עדיין לא עיכלתי לחלוטין את העובדה שאני חופשייה לחודשיים הקרובים.
אני שונאת את הקטע הזה, מכיוון שלאחר שאני מפנימה ומעכלת קשה לי לעשות טרנספר בראש ללימודים.
יש לי כמה תוכניות מרכזיות לחופש, ואני שמחה על כך מכיוון שהן גורמות לי להרשות לעצמי להיות נינוחה, חדל הרגשה שמא לא ניצלתי את החופש כראוי. מקווה, לפחות.
תמיד יש מיליון דברים שאני דוחה ומחכה לחופש, למעשה הזמן שבו אוכל לבצע הכל [כפי שנאמר בערוץ הילדים- כי זה החופש הגדול], אך המרץ שלי מסתיים בראשיתו ואח"כ הכל
נגרר ונדחה ואני מאוכזבת מעצמי.
מתעבת גם את הקטע הזה.
נקלעתי היום לויכוח עם אבא שלי, ויכוח ישן למעשה.
הוויכוח, אני מניחה, לא ייפטר לעולם מכיוון שכל אחד בטוח לחלוטין שהוא הצודק והשני טועה.
כמובן, אלא מה, שאני היא הצודקת פה, כי אבא שלי אדם אגוצנטרי שלא מבין מהחיים שלו.
אני שונאת לחיות איתם ונמאס לי מהשטויות שלהם.
העצבים שלי הגיעו כבר ממזמן לנקודת רתיחה.
לא שלמישהוא אכפת שהקומקום כבר התנפץ ממזמן.
אני פשוט מאוכזבת שאלה הם ההורים שלי.
אתמול, בעת שיחה עם חברתי, הבנתי כמה הערך שלי בעיניי הוא ירוד.
למרות שיש בי הערכה כלפיי עצמי וכו'.
בכל זאת, אני פשוט לא רואה את עצמי כנכס.
אני לא באמת סבורה שצריך לעבוד כדי לקבל אותי, אני גם לא באמת חושבת שזכו בי.
כנראה.
בימים האחרונים הכל מעצבן אותי, ללא סיבה מיוחדת, וגם יש בי אי-סיפוק תמידי.
כאילו משהוא חסר לי.
אני שונאת לחוש כך.
הרבה דברים לא-לרוחי ולא מסבים את דעתי.
אני סבורה שה"חתיכה החסרה" היא חבר.
:|
בנוסף לכך, במקביל, מתרחש אצלי סוג של "משבר" לגביי אהובי.
המוזיקה נעשתה חרושה מבחינתי, ואין לי דבר-מה חדש לגביו במובן היותר מופשט.
זה מדכא אותי במובן מסויים, אני ממש צריכה אותו ואפילו מתגעגעת. מגוחך ככל שיישמע.
אני מרגישה שהוא חסר לי ואני זקוקה לו.
גם מדכא אותי שלעולם לא אוכל לפגוש אותו.
יש לי חברה ששונאת את החיים וטוענת שלא אכפת לה לקפח את חייה.
זה ממש מעצבן ומדכא אותי, מכיוון שהיא נותנת לי את ההרגשה שלא שווה להשקיע בה וכל דבר שנוגע אליה הוא חסר תקווה.
הרי היא במילא לעולם לא מרוצה.
אני שונאת אנשים שלעולם לא מרוצים.
נוסף על כך היא כולה אדישה, ואני גם שונאת אנשים אדישים.
אני אוהבת שמרגישים, אני אוהבת להט, אני אוהבת שחיים.
איך אפשר לעזאזל להיות אדיש?!
אני לעולם לא אדישה. יש לי דעה על כל דבר.
יש לכך חסרונות, אבל לפחות אני חיה.
אני מתגעגעת לאנשים ולתקופות מסוימות.
לא שהתקופה הנוכחית לא טובה, חס וחלילה.
פשוט, חבל?
נמאס לי להיות בת.
מישהוא פה אמר טרנסקסואל?
סתם.
נ.ב- בימים האחרונים הגעתי למסקנה שאני לא יכולה להרשות לעצמי להפטר מהבלונד.
ובאותו הקשר חיצוני:
ביומיים האחרונים אני מרגישה מכוערת.
ולא, לא עוזר שאומרים לי שאני יפה.
וגם ממש נמאס לי להתעסק בעניין האוכל.
אני מתעסקת בזה באינטנסיביות כבר שנים רבות ויצא לי כבר מכל החורים, תרתע משמע.
זה מה שקורה כשכולם נדבקים בקדחת הרזון ב"חוכמה יתרה".
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
