זהירות, יש לי בלוג

אסור שאפספס את ההזדמנות לכתוב פוסט על תאונת הרכבת. אני אמור להידלק מהתאונה הזאת, הרי יש לי פטיש, זה מגיע בכל פעם בצורה אחרת. הסיפור של אסון הבונים לדוגמה נחקק אצלי בתור זכרון הילדות הכי טראומטי וסיוטי שיכול להיות, וזה גם מעציב אותי בכל פעם מחדש כשאני חושב על זה. עכשיו היה גם 20 שנה לאסון הבונים ושוב כל הזעזוע הזה חזר. הפעם זה מתעכב, אני לא יודע מתי זה יתעורר. אולי מחר. מרגיש לי מעט לא בסדר שאני אטום רגשית. שבעה הרוגים זה הרי לא בא ברגל, איזה סיפור נורא.