בכיתה ה' למדנו בהיסטוריה על מעמד האריסטוקרטים ביוון העתיקה (מתי שלמדנו על ספרטה, כפי זכרוני). המורה ביקשה מתלמידים לעלות לבמה של הלוח ולעשות סימולציה כשכל צד ייצג מעמד אחר.
התנדבתי להיות האריסטוקרט, אבל הבנתי משום מה שהיא התכוונה להצגה שכל אחד אמור לשחק ממש בן מעמד אחר. אז הצגתי אריסטוקרט גבה רוח, גאוותן ומדבר באנפופים עם הרבה התנשפויות מהאף אחרי סיום הברות.
עליתי ועשיתי הצגה (למעשה הספקתי לומר רק את המילה "אני" והתנשפות) ומיד שאלה המורה "רגע, מה אתה עושה?". ביקשת שאעשה הצגה, עניתי. היא אמרה שלא, היא ביקשה שאדבר רגיל על אריסטוקרטים.
לא ידעתי מה לומר, התפדחתי לגמרי, ועניתי בביישנות שבאמת אין לי מושג מה צריך לומר. ירדתי בבושת פנים מהבמה ועד היום אני נושא צלקת מהאירוע הזה, במיוחד בגלל שהתפדחתי ליד כל הבנות.
אני אפילו לא יודע אם כולם צחקו עלי אז, אבל מאמין שכן. אני לא זוכר, הייתי מרוכז בבושה שלי. אפילו לא הפכתי מלבן לאדום מרוב שהסמקתי, אני חושב שהפכתי מורוד ללבן, מרוב חוורון. ועכשיו.. מי יודע, יש לי פחד במה. הנה שיר שאני אוהב, באותה אווירה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
