זהירות, יש לי בלוג

עוד מעט שאני כבר חודש וחצי במקום העבודה החדש ואני שואל את עצמי איך אף אחד עוד לא גילה את הפן האקסצנטרי שבי, איך לא הפכתי כבר מהרגע הראשון שאני נמצא שם לליצן של החברה, איך אנשים עדיין מתייחסים אלי ברצינות הכי גמורה מבלי לשלוח איזו דחקה אחת בקטנה, איך אנשים עוד לא מכירים את הבולצמן, מי בכלל יודע שם מה זה בולצמן?

התשובה היא כנראה האוזניות. אבל מה לעשות, אנחנו עובדים עם מוסיקה, כולם עובדים עם מוסיקה, אם כולם יהיו בלי אוזניות כולם יפריעו לכולם עם המוסיקה שלהם, מה עוד שכולם משתגעים בלי מוסיקה כך שגם מי שלא צריך את האוזניות באותו הרגע מן הסתם עושה משהו אחר שיצריך אותן. אז אנחנו עם אוזניות, אף אחד לא מחליף את מילה עם אף אחד אחר, כל אחד שקוע בעולם שלו ואף אחד עוד לא קיבל את ההזדמנות שלו בשביל להיות שותף לעולם הבדיחות הפנימיות של בולצמן עם עצמו, וחשוב מזה - להבין אותו.

אז בינתיים עוד לא קשרתי יותר מדי קשרים חברתיים במקום הזה, אין לי בעצם את מי לשתף בדברים הקטנים שיצחיקו אותי כי גם מי יבין שם למה מצחיק ומה. בצירוף כל המצחיקויות והקטע הבולצמני הלא מובן לאף אחד, חוששני שאני עלול לבנות לעצמי דימוי ווירדי, עוף מוזר ("מה יש לך בעצם מיורודאנס?"). בכדי לתקן את הרושם האפשרי הזה ולהכיר את האנשים מעבר להיי של הבוקר קניתי היום חפיסת סיגריות בפעם הראשונה מזה כמה חודשים. אולי פינת העישון תניב לי את חיי החברה המיוחלים שלי.

* * *

אני רוצה לחזור לרגע אל הפיסקה הראשונה כי לא הובן ממנה שאני בעצם מתענג על כל רגע שבו אני לא נמצא במרכז תשומת הלב. הרגע שבו אכנס לשם הוא נקודה של אל-חזור, שממנה והלאה אמשוך את תשומת הלב בעל כרחי גם כשלא אבקש אותה. גם אם מירב תשומת הלב הזו הוא חיובי (לרוב הוא כזה), כל הדימוי הזה של הליצן של החבר'ה תמיד העיק ומעיק, אני אף פעם לא מרגיש בנֹח כשמישהו מצפה ממני להיות פרפורמר. אני לא פרפורמר ובטח לא כזה שמחפש את הקהל שלו, לכן מפריע לי שזו שאלה של זמן עד שאמצא את הקהל הזה. ובינתיים כל עוד לא מצאתי, אני מתענג על כך ומקפיד לשמור על פרופיל נמוך גם אם המחיר של זה הוא קבלת התחושה של הריחוק והזרות.