ההודו שלי

לא הספקתי לכתוב כ"כ הרבה קטעים. לא הספקתי לכתוב על ימים נפלאים שהתחילו מוקדם-מוקדם בבוקר ונגמרו ביום למחרת עם גיטרות ומפוחית, או על טיולים כיפים שכללו מפל, רביצה למרגלותיו, חברים טובים, ספר וכלב. לא הספקתי לכתוב על שיחות שמשנות פרספקטיבה עם אנשים שאני אזכור לעוד הרבה מאד זמן, או על מקומות שנחקקו בזיכרון ואני סמוך ובטוח שאבקר בהם שנית. לא הספקתי לכתוב על דלהי המדליקה ועל בומביי המשוגעת (היומיים האחרונים), ולא הספקתי לכתוב על כמה זה שונה לטייל עם ישראלים וכמה זה כואב להיפרד מאנשים אהובים שאני בטוח לא אראה יותר כל חיי (בערך כמו הלוויה בנוכחות הנפטר).

אבל אני אשמח לספר בעל פה את מה שלא נכתב לכל דורש (ועכשיו גם יש מלא תמונות).

לפני שאני אסגור את הבלוג, יש בתכנון עוד קטע אחד. "ההתאקלמות והשילוב". אבל בטח יקח לו קצת זמן. בכל זאת, אני צריך להתאקלם.

ולכל מי שרק רוצה לקפוץ להגיד שלום, אני אעבוד בשבוע הספר בת"א כל ערב בדוכן של הוצאת "גרף".

תודה לכולם, איתי לושי, בומביי.