השעה כבר 17:26 כל רמת הגולן מלאה בערפילים,בחרמון יש שלג ויש לי דחף לטפס עד לשם ברגל ולהנות מהיופי הזה,מהקור שמצפה לחמם לי את הנשמה.

אני משתוקק כבר לנקות את עצמי מריח המדים.

יש בי קצת עצבות על זה שאני תקוע כאן,וחסרה לי המצלמה והאישה שאני אוהב (שאגב ב27.12 אנחנו נחגוג בס"ד שנה מאושרת יחדיו).

אני מתגעגע לחברים שלי ,ולאלה שלא מתקשרים בכלל או מספיק,כמו SM היקרה ודרצו'ק שאני מתגעגע לשוחח איתן אבל מרגיש שיש משהו ביחסים שלי עם האוהבתי שהקטין את כל השיח שלי עם נשים.

יהיה בסדר ברגע שירד השלג והמצלמה תהיה ביד.

ומי יודע אולי מחר אצא הביתה ואראה את פסגת החרמון  (שלשם שינוי לא תהיה עטופה בשמיכת הערפל) ואצלם את היופי הזה.

אבל מי יודע,אחרי הכל כשמוקפים באנשים טובים הכל עובר בצורה קלה יותר

מתגעגע,אוהב.

ומת כבר לצלם

סבא

נ.ב

יש למישהו מושג למה זה מרגיש כל כך משונה? לכתוב מספר עלוב של שורות ולהרגיש שיותר מזה לא אצליח להוציא עכשיו?

וזה אחרי שפעם יכולתי לנקז הכל במילה הכתובה כאן.

מה השתנה בי?