הוא ישב ליד המחשב החל לכתוב את מילות סיפורו,כובעו בולט כמו היה שערו,בהיר וכתוב עליו את הכתובת המוכרת ואהובה,טיפש שבעולם והמוטו של השוטה חתום על לוח ליבו,העולם מצחיק אז צוחקים כך אומר צו ליבו.

כשהשוטה מתחיל לכתוב את מילות ליבו הוא לא יכול להפסיק עד שמיצא את הרגש שלו,בחדרו יושב בחושך,המוסיקה מפוצצת את ראשו אך עדיין שומע את קולותיו,החתולה מגרגרת בהנאה.המוות מבקר עושה שמח,מביא עוד הנאה לעולם.

מידי פעם השוטה שומע את החתולה מיללת מחוסר תשומת לב? או שמא מכאב? ממה הכאב?

לו זה כבר לא משנה,אחרי הכל ההסכם שלו  לשמור ולהגן לא חל במקרים שכאלה,אחרי הכל היא גירגרה ועשתה את שלה.

המוות לא טעה וצדק והלך ואישר את הגעתו למפתן דלתה.

שעות עברו השוטה לא זז מהמקלדת לא יודע מה לכתוב אך מתפרץ מידי פעם עם המוזיקה,שכמו רצתה גם היא לצעוק ולבעור.

סמאל כך מכנה הוא את המוות ואת שמה כינה בשם נעמה.

רוחות שכאלה ודמו של השוטה בער בו בצורך להפגוע אך שמר הוא את הצורך ומוציא אותו עכשיו על הראויים לכאב.