לפעמים לאסוף את המחשבות שלך נעשה קשה מידי

לשאול את עצמך מחדש מה ניסית לומר.

האם זהו פסיק או נקודה הנדרש עכשיו.

ואתה שואל את עצמך, מה שוב הייתה הנקודה שלך?

חזרתי מיום לא קל, שעות רבות בלימודים וגם המלגה די הוציאה לי את האוויר מהמפרשים.

קשה להתחבר לאותם חלקים של נימי נפש שבעבר היו כה נגישים ברגע אחד של רצון.

תחושה של צורך להתפרק, להשתכר, לצחוק בצחוק גדול,לבכות מכאב גדול על חמש שנים שנפסקו בגלל החלטה שלי על זוגיות שהייתה טובה אבל שמשהו היה חסר בה נורא.

אני מנסה לחשוב האם גדלתי ממנה או בעצם קטנתי.

חשק לעמוד מול רוחות מן העבר, הנשים שגדלתי בזכותן, לשאול אותן האם גדלתי לטובה או לרעה.

האם עדיין רואות אותו בחור קסום שכה נהנו מחברתו.

אולי לכאוב אני מחפש, אולי סתם התפרצות של כאב.

אולי פשוט לא רצתי יותר מידי זמן והכל עולה?

אני חושד שהכאב מהפרידה עדיין לא צף, ממתין בשקט בשקט.

מחכה לשבור בי משהו,למרות שאני יודע מבפנים שעשיתי זאת לטובתי

העיניים כואבות, הלב מלא מעוקה.

ואני מרגיש שיש בפנים צורך למלא חלל.

מישהי לחלוק איתה את הכל, את אותם סיפורים שהופכים אותי למי שאני.

ללכת איתה יד ביד ברחוב ולעשות איתה אהבה בכל הזדמנות שיש לנו.

לא רגיל להיות כה לבד כשאני מוקף אנשים כה רבים.

תחושה קרה, לא אוהב את זה כלל