*Coldplay - Trouble*

אם נדמה את כל הרגשות לצמחים,רגשות יפים לפרחים,רגשות רעים לשיחים ואולי אפילו לקוצים

בנחה ומה שאני אומר נכון אמור להיווצר מצב שאם אני דורך על רגש מסויים הוא ימות ולא יגדל,פשוט כי אני מבין שהוא מסכן אותי יותר מידי,כלומר אם אתן לו להתפתח הוא יגדל ויגרום לי אף יותר נזק,כמו עצי האבוב בנסיך הקטן.

ישמידו רגשות אלה נקודות חשובות בביתי הקטן.

הייתי רוצה להאמין בכך ששווה לטפח רגשות שכאלה,אבל מה?

אפילו באופטימיות המופלאה שלי נגמרות הכוחות,אפילו לי אין כוח לתקוות שווא למעשה אין אפילו צורך בתקווה זו כי זה היה ברור כבר מהתחלה.

*שוטי הנבואה-מי*

אני כבר מזהיר,בקצב הזה לא תישאר הרבה אופטימיות חולמנית שאני מוכר בה.

*Coldplay - Trouble*

השיר קורע אותי מבפנים,מבשל אותי כל-כך ברגשותיי כרגע.

אני לא אתן לרגש ההוא לצמוח,אכה בו עם רעלים ואחתוך בו בסכינים.

סיפורים קורעי לב כבר לא יצאו ממני,הכתיבה כבר לא משמשת יותר מידי עבורי.

3 פוסטים ביום כבר מעל ומעבר ליכולתי כיום.

שמות שמכאיבים,שמות שמעוררים שנאה,שמות שמעוררים שמחה,שמות שמועררים התרגשות.

לא אשוחח בנתיים עם איש עלזה.

למרות שעצם הכתיבה פה היא כמו לדבר על זה.

כרגע אני חושב על כמות האנשים שהייתי משוחח איתם על זה,עולה לי שם אחד.

רק אדם אחד אני יודע בוודאות היה מבין אותי.

וכמה חבל שאותו אדם,אותו יחיד לא כאן,משתמש בכלי היחידי שעומד לרשותנו על מנת לשוחח.

הכאב הפיזי יקח את הכאב שבפנים,סוג של מזוכיזם כשאני חושב על זה.

רק שאני לא חותך,שאני לא מכה,שאני לא צועק למרות שכולי צריך את הזעקה הזאת לחופשי.

אני רץ,שובר את מה שקראתי לו פעם שיא.

ומביא לחורבני? או שמא לגאולתי?