יושב מול המחשב,מרגיש את החוסר שלווה של "לא עשית שום דבר כבר שעות,קום כבר יא פדלעה"

אבל זובי עליו,אני נשאר לשבת-בטלן נשאר בטלן לא משנה מה הסנקציות הננקטות כלפיו.

זה לשבת בבית ולא לחוש כלום,שזה לשם עצמו תחושה מוזרה,מוכרת אומנם אך לא אהובה.

היום הזה הודגש לשואה,פשוט כמשמעותו,ביום הזה,יט בשבט תשס"ה הייתי פעם שנייה ואולי אף פעם שלישית ביד ושם.

שעות על גבי שעות של שואה,סיפורים קורעי לב וחורצי דמעות בלחיי האנשים הקשים ביותר.

אחת מהערות שהכי תפסו אצלי את תשומת הלב הייתה:"אני נפגשתי עם המון ניצולי שואה במהלך העבודה שלי כאן,במוזאון יד ושם.חלקם מסוגלים כעת לשבת ולדבר על זה,ואולי אפילו לצחוק מידי פעם מהיום יום.אבל יש כאלה,ניצולי שואה שעד היום לא חזר אל פניהם החיוך"...

יוצא לי להביט המון אל אותו סטיקר שקניתי ברוקי האחרון 25/2/05 כזכור,סטיקר בו רשום :"חיים זה מחלת מין סופנית" באותו רגע נשמע אחלה דבר אך כעת נשמע עצוב משהו.

משהו לא מסתדר לי בראש כרגע.

משהו עם עמית,ליהי,שיר ועוד