אלוהים אל תעשה ממני בדיחה

לא דיי לך בצחוק הגורל שהטחת בעולמך?

שאלה אחת שאלתי,לא ציפיתי לתשובה אחרת אני יודע.

אפילו כתבתי את התשובה הצפוייה קודם לכן,כולכם עדים לתשובה.

מפורר אשליות לגבי אדם,לשבור כל רעיון קטן של מחשבה יפה מלאת רגש.

*דרוך על אותו רגש,השמד אותו,לפני שיגדל ויפרק את עולמך*

איך אפשר לצפות למשהו כשמשפט שאחותי לנפש מצטטת כמו הייתה משנה אהובה,כן אותו משפט המעביר תחושה של "כן אותו אדם חווה המון אכזבה" כן אותו משפט שהולך כך:"ציפיות זה רק לכריות.

אותו יצור חסר ערך שאני ,אותו יבחוש בן שלולית שהינני עם מחשבותיו הטרודות.

צלקות כבר לא מצטברות על עורי,שכן עורי אינו עור בריא כבר,מלא הוא צלקות ונפשי כבר נאטמת מכל זה.

מרירות מסויימת בוודאי תעלה בי למשך השעות הקרובות.

עקשנות מיותרת,חייב לדעת,חייב לעשות כל דבר בדרכי שלי.

כן אני רואה את הטיפשות המצטרפת לצעדיי ומשחירים את הצל שלי.

והנה השאלה בצורה פשוטה מלאת דאגה,איתי,זה היה מצורך?

רצון זאת התשובה.

והנה מכה אני על חטא בעזרת כאב צורב.

מביט אל הורידים בידיי,רואה את הדם הזורם,את החופשיות של הדם.

לא,אני לא חותך,אין צורך.

אני מכיר יותר מידי מהעולם ההוא.

למה אני שואל שאלות כאלה כואבות,למה אני חותך במילותיי את עולמי?

למה העולם מסרב להתפרק ורק חוזר כעבור דקות-שעות-ימים למצבו החזק והגמיש.

שאלה אחת פשוטה שאלתי בהתחלה.

היא לא יודעת מה הולך איתי כרגע.

אני מפקפק בכך שהיא יודעת מה הולך איתי בכלל.

אני לא יודע אם מישהו בכלל מבין כרגע אותי.

"תחבולות בתוך תחבולות" שכולן בתוך ראשי.

אם אני אמות לא אתפלא כלל.

"שמש עולה יורד גם הליל אך הליצן עוד ממשיך וצוהל."